26 בספטמבר 2014

כן לא שחור לבן

על הספר חצי-חצי: ישראלים ממוצא עדתי מעורב מאת טליה שגיב*



ברקע הסיפור הקומי על מאבקו של עולה חדש ממרוקו בביורוקרטיה המפא"יניקית שתל המהגר מהונגריה גם סיפורי אהבה. מעל לתהום התרבותית שפער בין המעברה לקיבוץ מתח אפרים קישון גשר שבמרכזו חתונה כפולה. בסוף הסרט סאלח שבתי, שזכה בארץ לצקצוקים ובחו"ל למועמדות לפרס אוסקר (בקטגוריית הסרט הזר), עתיד שמעון (שייקה לוי) החייכני מהמעברה לשאת את הקיבוצניקית בת-שבע (גילה אלמגור) הגמלונית לאישה, וחבובה (גאולה נוני) המתוקה תתחתן עם הצבר המקסים זיגי (אריק איינשטיין). קץ כור ההיתוך כאילו הגיע, ובקרוב לאיש לא יהיה איכפת מאין באת – הרי כולנו רקמה ישראלית אחת חיה. זה קרה בקיץ 1964, לפני חמישים שנה. 

זיגי (אריק איינשטיין) וחבובה (גאולה נוני) תיכף מתחתנים, סאלח שבתי (צילום מסך)

ספרה של טליה שגיב, חצי-חצי: על ישראלים ממוצא עדתי מעורב (הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום) מלמד שהמתח העדתי לא חלף, שהשאלה מאין באת רלוונטית עד כאב, והיא עומדת ביסוד זהותה של כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בישראל, מי שנולדו לאב מזרחי ואם אשכנזייה או להפך, ומתמודדת כל העת עם המתח הבין עדתי ועם דרישת החברה הסובבת להכריע מי אני, בעצם.

במרכז הספר, המבוסס על עבודת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, סיפורי חיים של ישראלים מרחבי הארץ, בגילאי 18 עד 65, ממגוון משלחי יד, מצב משפחתי ויחס לדת, שיש להם הורה ממרוקו, אלג'יר, פרס, עיראק או תימן והורה מפולין, גרמניה, רומניה וברית המועצות לשעבר, ופרשנותם את זהותם העדתית באינטראקציות ובזירות שונות בחיי היומיום. בגיבוי המבוא, מסלק הפרק הראשון מעל השולחן את השאלה הרטורית האם גם בדור השלישי לעצמאות באמת לא חשוב מי מאיזו עדה, מדגים את הדיכוטומיות במרחב התרבותי ומוביל לפרק השני שעוקב אחרי מצבים בהם מושאי המחקר נדרשים לקחת צד והלאה לפרק השלישי, שמראה כיצד אלה משמרים את הסטריאוטיפים ובה בעת מאתגרים אותם.


ההגדרה "אשכנזיות" או "מזרחיות" בספר מסמנת קבוצה תרבותית ולא גיאוגרפית או ביולוגית. ביסוד הרשמים של המרואיינים מזירות תרבותיות כמו חתונה והלוויה, ובמהלך חייהם, במיוחד בבית הספר ובצה"ל, עומדת תבנית בינארית. זו נשמרת בהתייחסותם לחברה הסובבת אותם כשהם מבדילים בין טעם טוב לטעם רע, בין מושך ומזמין לדוחה ומגעיל. המטבח המזרחי הנדיב מנצח בגדול, חתונה אשכנזית זה סיוט, והעדפה מוסיקלית חושפת את הזהות האמיתית, בבחינת הראי לי את הדיסקים בתא הכפפות באוטו שלך ואומר לך מי את, ומדגימה זהות חצויה מהי: "למרות שאני לא מת על מוזיקה מזרחית, כששרית חדד מנצחת באיזה תחרות, נגיד זמרת השנה, משהו בי שמח על זה, זה מין דפקנו את האשכנזים" (עמ' 51). "אשכנזיות" ו"מזרחיות" מוצגות בהכללה, כמעט ללא גוונים בכל צד לעצמו, כמו העליונות של מי שהגיעו מפולין לעומת רומניה, וכמו של ספרדים רבי דורות מירושלים לעומת מי שבאו זה מקרוב ממרוקו.


בלחץ החברה הסובבת, עליהם להחליט: שחור או לבן, בשר או חלב, קפה או תה. שגיב מראה שלשאלה "או-או" יש שתי תשובות נוספות. האחת, ככותרת הספר: גם וגם. זאת מתוך הנחה ש"זה הכי שווה" (עמ' 155) כי אז "מותר לי להגיד הכל" (עמ' 120), להתאים לסביבה "כמו זיקית" (עמ' 157) וליהנות משני העולמות: "אני מדבר את שתי השפות, אני יכול להתאים את סגנון השפה בקלות [...] אשנה את המחוות, נשיקה כזאת או כזאת. נגיד המוסכניק שלי אומר עלי, הוא משלנו! אבל אני באמת תופס את עצמי כמזרחי, זה לא שאני עובד עליו. אני לפעמים מרגיש שאני מזרחי עם איזה קנעטש – זה ביידיש, זאת אומרת, עם מן תקיעות כזאת, קימוט" (עמ' 166). לפעמים יחושו שבעצם קיומם תפרו את השסע העדתי, אך עד מהרה צפה ההבנה שהשלם אינו גדול מסכום חלקיו. התשובה השנייה, מפוכחת יותר, היא לא ולא.

התלבטות היתה מנת חלקה של המחברת שהחליטה לכנות את מושא המחקר שלה "מעורבים", כמעין זן שמניחים תרבית ממנו על צלחת כדי להתבונן עליו במיקרוסקופ (אם כי אין לכחד, זהו מחקר). "חצי" הוא "אשכנזים" או "מזרחיים" ולפעמים "ספרדים", ועוד פחות "שחורים" ופחות מזה "ערבים יהודים". הפרק השלישי, שהמילה החוזרת בו היא "זה", מראה יפה כיצד בנושא כה רגיש, ודאי כשמדובר על סיפור חיים ועל רקע הפוליטיקלי קורקט, כולם משחקים כן-לא-שחור-לבן ובסוף מפסידים. כך אחד קבע שהתיוג העדתי עבר, ו"מעורבים, בתת מודע, יותר פתוחים לכל העולמות, רגילים גם לזה וגם לזה", אך הסביר שהוא מעדיף אשכנזים, כי הם פראיירים ו"המרוקאים חושבים שהם מרכז העולם" (עמ' 125-126). התלבטויות ניכרות גם בבחירה להוסיף מירכאות לשמות ופעלים, שלעתים פוטרים מניסוח מדויק ולפעמים סתם מיותרים (למשל במבוא, כשמדובר על "ההצלחה" או "הרווחים" של כור ההיתוך ועל "החלום הרטוב" של המפעל הציוני).

קושי זה כנראה גם עמד ברקע הבחירה של שמות המרואיינים, כמעט כולם בדויים, רובם ככולם פופולריים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ, כמו דניאל ונעה. שמות אמיתיים נחשפים קמעה בנושא שם המשפחה ככרטיס הביקור שלנו וגם בסיפור על תוצאות מבחן בוזגלו של מזרחי שרק כשהשמיט אות אחת משמו הפרטי זומן סוף סוף לראיון עבודה. הפתרון של מרואיינת, ש"לא רוצה שיהיה לי שם של ערסית" הוא הבן-גוריוני, שפעל למחיקת גלויות ולא לקיבוצן: "השמות המזרחיים מגעילים בעיני, אבוטבול, טוויטו, וגם השמות האשכנזים – ז'ליקובסקי, כאלו, זה גם שמות מזעזעים [...] שם ישראלי זה הכי יפה, בלי שום סממן של מורשת. איל גולן – זה שם של טייס!" (עמ' 186).

כרטיס ביקור מרכזי הוא החזות החיצונית, שבשביל ה"מעורבים" דווקא אינה מכתיבה את זהותם העדתית, אך לסביבה בהחלט כן, ולפעמים מסווגת אותם כאויב, פשוטו כמשמעו: "כשאני עוברת במחסום, או בכניסה לקניונים, בגלל שאני שחומה, הרבה פעמים בודקים אותי. כשאני עם בעלי, שהוא לבן – אז לא. [...] בעלי לא מבין מה זה התחושה המוזרה הזאת, להיות האויב בעיניים של מאבטח!" (עמ' 183).

הספר המעניין הזה ירתק חמישית מהאוכלוסייה היהודית בארץ, שיודעים בדיוק על מה שגיב והמרואיינים שלה מדברים, ויזדהו לפחות עם אפיזודה אחת שתהווה טריגר להתבוננות בביוגרפיה האישית במטרה לחלץ תובנות פרטיות. ובמילותיה של אחת המרואיינות: "מי שמעורב – מבין. מבין שבגלל שאין גבול, בגלל שאני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אז אני יודעת לזהות את הגבול" (עמ' 167).

אם כן, מה קרה לצאצאיהם של חבובה וזיגי, בת-שבע ושמעון? ומה השתנה מאז? לא, המתח בין העדות לא חלף וגם בימינו אי אפשר להשאיר מאחור המשגות כמו מזרחיות ואשכנזיות, ודאי לא כשבגן ובבית הספר מארגנים ערב "מאכלי עדות" ובכיתה ז' מכינים עבודת שורשים. כן, יש שינוי מעניין במיוחד. כצפוי, בעשורים הראשונים למדינה עדיף להיות אשכנזי, אך המרואיינים הצעירים של שגיב בחרו בזהות המזרחית כדומיננטית, ואולי בגללה יש על העטיפה של הספר תמונה של כוס קפה שחור. ואם כך, כייחולם של "מעורבים" שבעבור צאצאיהם השאלה מאיזו עדה את כבר לא תהיה רלוונטית, וברוח הדברים של המחברת באפילוג, שכמו הפרולוג גם הוא אישי מאוד, נמזוג יחדיו יין לכוסיות ונברך: סברי מרנן.  



* פורסם בהארץ ספרים