18 באוגוסט 2014

בית התפוצות קובע: את ואני לא חלק מהסיפור

הכתובת על הקיר בכניסה למוזיאון העם היהודי


כשהייתי צעירה וסטודנטית הדרכתי במוזיאון בית התפוצות. אמנם הייתי בת 20 פלוס-פלוס, אך התצוגה היתה זהה לזו שפגשתי בחופשות בית הספר של ילדותי. נכנסנו דרך השער שמעליו ברכות שלום בשלל שפות, מיששנו בזהירות את דגם אבני בית המקדש הענקיות וחיפשנו את המנורה בהעתק של שער טיטוס, המשכנו למשפחה יהודית על מעגלי חייה, טיפסנו במדרגות כדי להתרוצץ בין הדגמים המקסימים של בתי כנסת והרכבנו פאזל, ביררנו מהי משמעות שם המשפחה ולבסוף עלינו לארץ-ישראל. עוד כמה שנים עברו, והילדים שלי עברו באותו המסלול בדיוק. 

אולם הכניסה של מוזיאון בית התפוצות. הבאות גם כן ברוכות?

בשנים האחרונות מדובר על שינוי של תצוגת הקבע של המוזיאון, שנחנך בשנת 1978. לפי אתר בית התפוצות, בעוד כשלוש שנים תיפתח תצוגת הקבע החדשה. עד אז תערוכות מתחלפות ובאות, דור חדש של ילדים פותר חידות, בנות ובני מצווה מחפשים שורשים ומשפחות צעירות מוצאות בו מקום מפלט מעניין וממוזג בחופשות מבית הספר, בעיקר באוגוסט.

בינתיים משפצים פה ומותחים פנים שם: במקום קפיטריה יש סניף של רשת בתי קפה גדולה והשלטים ברחבת הכניסה למוזיאון הוחלפו. ברכות שלום בשפות רבות שהיו קבועות מעל הדלתות השקופות הוסרו, ואת פני הקהל מקבלת הכתובת "אתה חלק מהסיפור", בעברית ובאנגלית. אתה, ולא את ואפילו לא אתם. סיפור אחד, ולא סיפורים רבים.

הכתובת היא ודאי בהתאם לגישה לפיה ביקור במוזיאון מושתת על חוויה אישית ועליו לענות על הצורך להשתתף ואחר כך גם לשתף, כי סתם סקרנות ורצון לדעת זה כבר לא מספיק. במקרה של מוזיאון העם היהודי, במיוחד כשמדובר על קהל צעיר, בכוחה ליצור הזדהות ולהשתתף בעיצוב הזהות.

הכתובת מלמדת משהו על קהל היעד המבוקש: בנים יהודים ששבו לגבולם או לפחות באו לבקר. נכון, גם לבית התפוצות באים בדרך כלל המון אורחים לקיץ ולכל אחד (ואחת) מהם שפה משלו ודרך להגיד משלו שלום. ביניהם יהודים וגם לא יהודים.

קודם הם בורכו בשפות האם שלהם, וכך הרגישו לרגע בבית. עתה נבדק הנכנס בדלת: יהודי? אם כן, אתה חלק מהסיפור. רגע, את אישה? אם כן, את לא חלק מהסיפור. והנה ביטוי למגמה השלטת בעולם היהודי האורתודוקסי ובכללו המדינה היהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל. את ואני לא חלק מהסיפור. 

למרות עושר התרבויות של העם היהודי לגווניו, שבא לידי ביטוי בתצוגה מייסודם של אבא קובנר ועמיתיו, מדובר על סיפור אחד. הכתובת היא בעברית ובאנגלית בלבד. לשונות מזרח אירופה, המזרח התיכון והמזרח הרחוק נעדרות. לפי אתר הבית, גם כן בעברית ובאנגלית, "בית התפוצות מציב עצמו כמרכז תרבותי ומוזיאון רלבנטי בעל מסר בהיר וחד, שאין שני לתקפותו ולשמו הטוב". סיפור, ולא סיפורים שהמשותף ביניהם רב על השונה (וגם להפך) ובכוחם לעורר תהיות בדבר ההשתייכות לאחד מהם, לכמה מהם, לאף אחד מהם או לסיפור חדש.

על פי אתר בית התפוצות אחת ממטרותיו של המוזיאון היא "לשמש מרכז לשיח יהודי, למעורבות וללימוד עבור נשים ואנשים", במקום אחר בו מובטח ש"כל מבקר ומבקרת ירגישו - הסיפור אינו שלם בלעדיכם". האתר מלמד גם שבתצוגת הקבע החדשה שתיחנך בשנת 2017 "עומדים במרכז קולו של המבקר/ת היחיד/ה". אולי הטעות הלשונית היא גם פרוידיאנית, ואולי לא, ועל כן מותר לקוות שהתצוגה החדשה באמת-באמת תשמיע קולות מגוונים. ובינתיים, לצד ההצעה המתבקשת להשיב את הברכות היפות ההן לשער (מוזיאון) העם היהודי, ראוי לתקן את הכתובת ל"אתה ואת חלק מהסיפורים". 

פורסם גם באונלייף