29 באפריל 2014

גיבורת השואה הלה שיפר-רופאייזן

ויקיפדיה מכחישה*


הלה (בת שבע) שיפר-רופאייזן נולדה ב-7 ביוני 1921 בקראקוב. כשהיתה כבת עשר מתה אמה, והיא עברה לגור בבית סבתא, שם קיבלה חינוך דתי אדוק. כשהיתה כבת 17 הצטרפה לתנועת הנוער "עקיבא". בתקופת השואה היתה חברת הארגון היהודי הלוחם והשתתפה במרד גטו ורשה. בזכות המראה הארי שלה נעה בדרכים בזהות בדויה, כשהיא מצוידת בתעודות מזויפות. כקשרית במחתרת העבירה כספים ותעודות והבריחה כלי נשק, אותם נהגה להסתיר בחגורת בטן, בתיק הנסיעות ובתיק כביסה מלוכלכת

הלה שיפר-רופאייזן מעידה במשפט אייכמן

כמה פעמים נסעה הלוך ושוב, כתבה עליה חברתה לנשק גוסטה דוידזון (יוסטינה) ביומנה, שפורסם לימים בספר "יומנה של יוסטינה", כיצד בכל פעם היתה נכנסת לגטו ורשה, בו ארבה הסכנה שלא תוכל לצאת ממנו לעולמים. היא לא נחה ולא שקטה. הלה שיפר-רופאייזן היתה אחת "הנערות הגיבורות" עליהן כתב ד"ר עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון של גטו ורשה, כי "הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול". האישה היהודייה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו, ציין ביומנו, והנערות הללו יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון. 

ביולי 1942, עם הגירוש הגדול בגטו ורשה, השתתפה הלה שיפר-רופאייזן כנציגת "עקיבא" בישיבת מרכז החלוץ בה התגבשה והתקבלה ההחלטה על הקמת הארגון היהודי הלוחםשבוע לאחר פרוץ המרד נשלחה לבונקר הפיקוד ברחוב מילא 18. ב-8 במאי 1943 שלח אותה מרדכי אנילביץ' לצד הארי, למסור ידיעה לסגנו, יצחק (אנטק) צוקרמן. היא יצאה דרך תעלות הביוב והצליחה להגיע בשלום ליעד. בקיץ 1943 נתפסה וגורשה לברגן בלזן.

עם השחרור התקשתה להאמין שהמלחמה באמת נגמרה. בספרה האוטוביוגרפי כתבה: "פתאום איבדו החיים כל טעם: לשם מה להמשיך להילחם? צעירים כה רבים נספו, מיליוני יהודים נרצחים בדרכים שונות, מורעלים בגז. המוות הוא המוצא הטוב והקל ביותר. שיבוא כבר המוות!" יוסטינה מתה. גם ההיסטוריון רינגלבלום לא שרד.

ב-1945 הגיעה לארץ. היא נישאה לאריה רופאייזן, אחיו של שמואל אוסוואלד רופאייזן שנודע בתור האח דניאל.ה ם נמנו עם הגרעין המייסד של מושב בוסתן הגליל. במהלך חייה בארץ סיפרה על חבריה וחברותיה לתנועה ועל מרד גטו ורשה, ופרסמה זאת בספרה האוטוביוגרפי "פרידה ממילא 18". היא העידה, הרצתה וליוותה מסעות לפולין. ב-1961 זומנה להעיד במשפט של אדולף אייכמן בירושלים. היא היתה אחת העדים והעדות שסיפרו לבית המשפט על פעולות המחתרות הלוחמות בגטאות ועל פעולות חבלה נגד הגרמנים, שעוררו רושם רב בציבור הישראלי . במאמר שכתבה לביטאון "דבר הפועלת" ציינה שולמית אלוני את גילויי גבורתה.

לפני כחודשיים כתבה סטודנטית אתהערך הלה שיפר-רופאייזן לויקיפדיה לאחרונה החלו ויקיפדים לדון בשאלה האם היא בכלל ראויה לערך באנציקלופדיה החופשית בעברית. בראש הערך הונחה תבנית לפיה חשיבותו האנציקלופדית של הערך אינה ברורה. לפי הכללים של ויקיפדיה, מוקצה שבוע להבהרתו. בתום השבוע תיערך הצבעה ובה יוכרע האם יימחק. 

הדיון מתקיים ב"דף השיחה" של הערך. "אז הייתה קשרית בגטו ורשה ועשתה עוד כמה דברים. לא מצדיק ערך בויקיפדיה", פתח אותו ויקיפד אחד. ויקיפד אחר, שתמך בערך, השיב שהלה שיפר-רופאייזן העידה במשפט אייכמן, הדליקה משואה בטקס של יד ושם, כתבה ספרים. "זה מעט מדי ולא מספיק", קבע ויקיפד שלישי. ויקיפד ותיק ובכיר הצדיק את קיומו של הערך. ויקיפדית תמכה גם היא, ונימקה זאת בפועלה כקשרית ומהעובדה שנבחרה להעיד במשפט אייכמן ולימים להדליק משואה; מכך למדה שהגופים העוסקים בנושא תיעוד השואה והנצחתה רואים באישה זו דמות חשובה.

הסטודנטית שכתבה את הערך, שהיא גם מורה בבית ספר יסודי, הדגישה בתגובתה את החשיבות של נגישות המידע, שהיא מאבני היסוד של האנציקלופדיה החופשית והאינטרנט בכלל. "חבל שנשמור את המידע על דמות זו רק בחדרי חדרים של ארכיונים ומרתפים", כתבה. "מדוע הערך על מאסטר שף, או כל תכנית ריאליטי אחרת בויקיפדיה, תורם במשהו לאנושות? אם ויקיפדיה רואה עצמה כאנציקלופדיה של ידע ומידע רחב, היסטורי ומקיף, תעשה נכון לתמוך ולשמר ערכים כאלו, שנעשו בהרבה רגישות, גאווה ומקצועיות".

הלה שיפר-רופאייזן

הדיון על חשיבות הערך הלה שיפר-רופאייזן נפתח ב-19 באפריל, יום השנה הלועזי לפרוץ מרד גטו ורשה, ונמשך בימים שלקראת יום הזכרון הלאומי לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, שיצוין השנה ב-28 בחודש. בכך דומים עורכים בוויקיפדיה לעורכים באמצעי התקשורת המודפסת והאלקטרונית: גם הם נזכרים לעסוק בנושא השואה בהרחבה יתרה לקראת וביום הזיכרון הלאומי לשואה. גם הם יודעים שאין טוב מסיפור אישי אחד, שיש לו גיבור או גיבורה מזוהים, רצוי עם תמונה.

אך בשונה מהעיתונות שמחפשת את החדש, החשוב והמעניין מבחינתה, הדיון על חשיבות הערך הלה שיפר-רופאייזן מלמד שדווקא בויקיפדיה סיפור כזה אינו מושמע לשם השמעתו והנגשתו לעולם באופן חופשי. הוא אפילו אינו כלי להנחלת מסר הקשור לזכרון השואה, בין אם זה הציווי לזכור עד דור עשירי אליבא דאברהם שלונסקי, ובין אם זו הקריאה בזכות השכחה כמאמרו של פרופ' יהודה אלקנה. אפילו לא לעולם לא עוד. כמו במערכת הפוליטית הארצית, גם בפוליטיקה של הרשת השואה היא אמצעי להתגוששות בין בעלי תפקידים פורמליים העסוקים במאבקי כוח, שלפועלה של הלה שיפר-רופאייזן, כמו גם למידת ההוקרה שזכתה לה בתקופת השואה ואחריה, אין עמם דבר.