25 באפריל 2014

סיפור (שואה) משפחתי

סיפור השואה והגבורה של ד"ר חולדה קמפניינו


ד"ר חולדה קמפניינו נולדה ב-17 בינואר 1914 בפירנצה, איטליה, צעירה מבין ארבעה אחים, וגדלה בבית דתי-ציוני. אמה, שמחה לבית קורקוס, היתה מורה, אביה, משה דוד קאסוטו, היה החוקר ופרשן המקרא הנודע. ב-1932 החלה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה ברומא, וב-1936, והיא כבת 22, קיבלה תואר דוקטור. לימדה במשך שנתיים בבית ספר במילאנו, שם הכירה את שאול קמפניינו, ובקיץ 1939 הם נישאו. בסוף אותו קיץ עלו הוריה ושתי אחיותיה לארץ-ישראל.  

ד"ר חולדה קמפניינו וילדיה בפירנצה

חולדה ושאול קמפניינו נשארו באיטליה, וכך גם אחיה של חולדה, נתן קאסוטו, אשתו חנה ושני ילדיהם, שושנה ודוד. היא לימדה מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר היהודי, אחיה לימד בו יהדות. שתי המשפחות הצעירות היו קרובות: מכיוון שרק הם נותרו, החליטו לחיות יחד. ב-1940 נולדה לחולדה ולשאול הבת שרה, וב-1942 נולד הבן ראובן. ב-1941 נולד לנתן ולחנה בן שלישי ושמו דניאל. חמשת הילדים והילדות וארבעת ההורים גדלו יחד כמשפחה אחת, בבית אחד. 

בסתיו 1943, עם השלמת כניעתה של איטליה וחתימתה על הסכם שביתת נשק, מצאו חולדה קמפניינו, גיסתה חנה קאסוטו וחמשת הילדים מקום מקלט במנזר. אם המנזר הסכימה לקבל אותן כאורחות בתשלום תחת שם בדוי בבית הארחה לנשים שהיה קיים במנזר. היה עליהן לכנות את הילדים בשמות חדשים, להמעיט בשיחה עם זרים ולהסתגר בחדרים שהוקצו להן. חולדה וחנה סיכמו על סיפור כיסוי שיסביר את שהותן במנזר: לפי הסיפור, הן בנות משפחה מצפון איטליה, שברחה מן ההפצצות וקשיי המלחמה וחיפשה מקלט בעיר. הן הורו לילדים כי בשעת סכנה כל מזון מותר לאכילה, מבלי לבדוק אם המזון כשר. באוקטובר כרעה חנה ללדת. התינוקת נקראה בשם חווה. 

עד מהרה חדל גם המנזר להוות מקום מבטחים, ושתי הנשים וששת הילדים, ביניהם תינוקת, החלו לנדוד. בכל לילה מצאו מקלט אצל זרים אחרים. מדי יום נפגשו חולדה ושאול קמפניינו והוא העביר לה את הכתובת בה ילונו בלילה הקרוב. בעקבות הלשנה נעצרה חנה קאסוטו יחד עם בעלה נתן. גם שאול קמפניינו נעצר. שלושתם נשלחו מזרחה, למחנות המוות.

מקרב ארבעה הורים, נותרה חולדה קמפניינו אם יחידה לששה ילדים. היא מצאה להם מקומות מסתור. במהלך הימים נעה בדרכים וביקרה את ילדיה המוסתרים ברחבי העיר. בין היתר מצאה מקום מקלט במנזר. התינוקת חווה נמסרה להשגחתה של אישה בכפר ליד פירנצה. כשהיתה בת ארבעה חודשים חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. לימים הועברה לקבורה בבית הקברות היהודי בפירנצה. 


חולדה קמפניינו הגיעה לארץ ישראל באביב 1945, ולאחר זמן קצר במחנה עתלית עברה לבית משפחת קאסוטו בירושלים. בתחילת אותו קיץ נודע שחנה קאסוטו נשארה בחיים. היא עלתה ארצה ובאפריל 1948 נהרגה בהפגזה על שיירת הדסה שעלתה אל הר הצופים. באותה שנה עברה חולדה קמפניינו עם שני ילדיה לקבוצת יבנה.

חולדה קמפניינו וילדיה בקבוצת יבנה, 1952 / מקור: "לדור אשר לא ידע"

סיפורה של חולדה קמפניינו נודע בארץ ב-1961, כשזומנה להעיד במשפט אדולף אייכמן בירושלים. בעדותה סיפרה על גורלה של יהדות איטליה בתקופת השואה. אמנם היא נהגה לספר לילדיה על מה שעברה, אך תחילה סירבה להעיד. היא הרגישה כי הזיכרונות שיעלו וישובו יהיו קשים מנשוא, אך עם זאת חשה חובה גדולה כלפי הקהילה היהודית באיטליה, וכלפי בעלה ואחיה. בעדותה סיפרה גם את סיפורה האישי. 

משפט אייכמן והנוער 
האשה מ"הבית ברחוב גריבלדי"
אמא מחליפה

כשהעידה במשפט אייכמן אמרה: "את ילדי הצלתי על ידי זה שמסרתי אותם למשפחות זרות שלפני כן לא הכרתי, ומבין שכבות שונות של האוכלוסייה שהיו מוכנים לעזור לי". סיפרה שקיבלו עזרה גם במנזרים וגם "מהעם הפשוט, מהפועלים הפשוטים וגם מן השכבות האחרות של העיר. בשכבה האינטלקטואלית מצאתי גם כן עזרה וגם אצל הפרוטסטנטים". גבריאל בך מצוות התביעה, לימים שופט בית המשפט העליון, שאל אותה איך היא מסבירה את העזרה שניתנה לה. בין ההסברים שהעלתה היה הסבר אחד פשוט: "היה זה סתם טוב לב שאני נפגשתי בו הרבה מאוד". 

עשרים שנה אחרי שהעידה במשפט אייכמן, העלתה חולדה קמפניינו את סיפורה על הכתב, בספר "לדור אשר לא ידע: קורותיה של אם צעירה בשנה גורלית בגולת איטליה". היא כתבה את הספר לילדיה ובעיקר לנכדיה. "הזכרונות זרמו, בפשטות כתבתי אותם לדור החדש, לדור המכיר את השואה רק מספרי ההיסטוריה, לדור שלא שמע על משפט אייכמן, לדור שנולד ושגדל בחירות במדינת ישראל". לדור השלישי כתבה: 
"במבט לאחור אני רואה שנאה, מוות, בגידה, אימה, הרס משפחות: לכן אני מעדיפה לחשוב על כל אותם אנשים שעזרו לחיי ולנפשי, שבסכנת חייהם הצילו [...] במבט לאחור, בתוך החשיכה האיומה של ברבאריות, של חוסר של כל רגש אנושי, של עיוות צדק, תמיד אני רואה את ניצוץ האור שהדליקו אנשים כאלה הן מבינינו והן מבין אומות העולם. [...] במבט לאחור, כדי לא להיתפס שוב לרגשי ייאוש, אני נזכרת באותן תופעות של אחווה, של 'ואהבת לרעך כמוך', בתקווה שאהבה ואחווה ידריכו את האנושות למען חיים טובים יותר בעולם טוב יותר". 
הסטודנטית שבחרה לכתוב עבודה על סיפורה של חולדה קמפניינו נשבתה בקסמיה של אישה זו. סיפור השואה שלה הוא בראש ובראשונה סיפור משפחתי, על הורים וילדים, על אמהות וילדים, ועל אם אחת, שגם אחרי המלחמה, סיפרה את סיפור חייה. ברוח זו נוסחה גם כותרת ספרה: הסטודנטית העלתה את העבודה שלה כערך בוויקיפדיה וגם שם אפשר לקרוא עוד על סיפור חייה ופועלה. לא בכדי מרבית התמונות המשולבות בו הן משפחתיות. 

לספרה של חולדה קמפניינו, לדור אשר לא ידע בגרסה דיגיטלית

עוד עליה ועל עדותה אפשר לקרוא בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית

הערך חולדה קמפניינו בוויקיפדיה נכתב במסגרת פרויקט  מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה. למרות שפעילים בקהילת וויקיפדיה ערערו על חשיבותו במטרה למחוק אותו, הערך שריר וקיים. על הניסיונות של פעילים אנונימיים בוויקיפדיה למחוק את הערך הלה שיפר-רופאייזן והערך חווקה פולמן-רבן, ועוד.


מה מלמדת אותנו האישה בשחור?