24 במרץ 2014

בעקבות הודעת השרה על מדליקות המשואות

14 האמהות* 


הסייפא של הודעת השרה לימור לבנת, יו"ר הוועדה לסמלים וטקסים, שנלוותה לפרסום שמותיהן של 14 הנשים שנבחרו להדליק את המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בערב חג העצמאות ה-66 למדינת ישראל, מעורר אי נוחות. למראית עין, גאווה. גם ברגעי השמחה לא שוכחת מדינת ישראל את המיעוט הגדול ביותר מבחינה מספרית בה, ובערב החג המציין את מניין שנותיה היא בוחרת להעלות אותו על נס ומפנה בעבורו את הבימה המרכזית, רחבת ההר על שם חוזה המדינה בירושלים. בפועל, ומבלי לפגוע בכוונות הטובות, באה השרה לברך ויצאה מצטדקת, כמעט מתנצלת, ובעיקר – מזכירה לכולנו מהו מקומן האמיתי של הנשים בחברה.

הבן של ז'אנט, אח של פאולינה, הבעל של ז'ולי, אבא של טרודה


"זוהי רשימה מגוונת המייצגת פסיפס ייחודי של החברה הישראלית ונותנת השראה להעצמה נשית", אמרה השרה. לצד השאיפה לגוון ככל האפשר את רשימת הנשים הנבחרות מבחינת הגיל והמצב המשפחתי, הדת והמוצא, הפעילות הציבורית ומשלח היד, ובכך לנסות לשקף את ציבור הנשים המגוון והמפוספס בחברה הישראלית, ישנה ציפייה שכל אישה בארץ תזדהה עם אישה אחת לפחות מקרב הנשים שברשימה. בין אם זו הפוליטיקאית המבוגרת (ח"כ בדימוס גאולה כהן) או הפוליטיקאית הצעירה (יו"ר מועצת התלמידים הארצית גל יוסף), בין אם זו אישה ששדה פועלה נשי מסורתי (מרים פרץ, אשת חינוך ואם שכולה) או גברי מסורתי (אלופה אורנה ברביבאי). בתוך כך תראה בה (או בהן) מודל לחיקוי ותחשוב בטעות כי למרות הקשיים, שביסודם אפליה מובנית של נשים בחברה הישראלית, אפשר בסופו של דבר לזכות בהוקרה.

"נשים הן החוט שמאחד בין כולנו: כל אחד ואחת יצאו מרחמה של אישה". השרה לבנת באה לברך ויצאה מאששת את האימהות כייעודה של האשה היהודייה בישראל, ממנה נגזרים מקומה ותפקידיה בה, בין היתר משלח היד ומעמדה בעולם העבודה. אמנם הרשימה היא "מגוונת ומייצגת פסיפס ייחודי", אבל בסופו של יום כל אישה היא בעצם אם. כך גם ערב חג העצמאות ה-66 תכליתה של אישה הוא העמדת צאצאים לטובת העם. זה לא חדש. בנאומו במליאה במהלך הדיון על חוק שיווי זכויות האשה בקיץ 1951 הגדיר ראש הממשלה ראשון את האישה בישראל בתור אם. חברת הכנסת בבה אידלסון, שגם עמדה בראש ועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה הזמנית, הדגישה באותן שנים את האימהות כמרכיב העיקרי בזהותה של אישה בישראל והתייחסה לכל אישה כאם.


בבה אידלסון (מימין) ועדה מימון, אתנחתא מהדיונים בכנסת


"לכל אחד ואחת יש אישה: אמא. דודה. חברה. שכנה. סבתא. אחות. בת. לפחות אחת". השרה לבנת באה לברך ויצאה מקבעת את מקומה של האישה בתור האחר, כמשלימה ומאשררת את קיומו של הדבר האמיתי. בכך חיזקה את המאפיין העיקרי של נשים כציבור, מגוון ומפוספס ומגוון ככל שיהיה, כציבור תלוי שאין לו, כמה אירוני, עצמאות. גם לא חדש. על רקע זה, למשל, נמנעה זכותן של נשים להשתתפות פעילה בקונגרס הציוני הראשון שבראשו עמד הרצל, האיש שעל ההר בו נטמן ידליקו נשים את המשואות. לא במקרה כל הדוגמאות ששילבה השרה בהודעתה מתייחסות למצב משפחתי בלבד, ובכך היא מחזקת את הבית כמרחב הפעולה של הנשים. מותר להניח שהשרה לא היתה מעלה בדעתה להתנסח בצורה כזו לו היה מדובר על קבוצת מיעוט אחרת, על בסיס הבדל מוצא או דת.  
  
"מאז הקמת המדינה ועד ימינו, נשים נטלו חלק מרכזי בבניין המדינה, וסייעו לביסוסה ולשגשוגה. הגיעה העת שהמדינה והחברה הישראלית יעמידו את הנשים במרכז ויעניקו להן את הבמה הממלכתית והמכובדת של טקס הדלקת המשואות"חתמה לבנת את הודעתה. במידת מה, גם זה לא חדש. עם הקמת המדינה, כשפעלו נשים לקידום הפרקטיקה של שוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור, חזרו והזכירו את חלקן המרכזי של נשים בבניין הארץ מאז ראשית הציונות ועד ימי המדינה ושבדרך. אך אז היה זה במטרה לקדם יציקת תוכן ממשי בהכרזה התעמולתית "בלי הבדל מין" ולא כדי לקדם אירוע תעמולתי בן-חלוף. זאת תוך שהן תופשות את עצמן כחלק מהחברה הישראלית במדינתה ועל כן אינן מחכות שיעניקו להן את הבמה הממלכתית אלא פועלות כדי לעמוד עליה בעצמן.


רחל כהן-כגן חותמת על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל

במובנים רבים הודעתה של השרה לבנת מאזנת את החגיגה הצפויה, כשהיא מזכירה לכולנו את ממדי הפער בין ההכרזה על הוקרה דה יורה בטקס מרהיב ומרגש, לבין מקומן בפועל של נשים בשגרה היומיומית האפורה. אכן כן, זהו "זמן נשים - הישגים ואתגרים". אך אל נא נתבלבל: עם תום החגיגה וכיבוי המשואות הזמן ייגמר והאתגר יישאר, ויפה אם נעמוד על כך שעה אחת קודם.

*
פורסם בעיתון הארץ