15 בדצמבר 2013

מי סבלו יותר בשואה: נשים או גברים?

על הספר נשים וגברים בצל השואה*


השאלות שהספר נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק (תרגום של הספר  Resilience and Courage: Women, Men, and the Holocaust שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2003) מנסה לענות עליהן הן גם השאלות שנוהג קהל, נשים וגברים כאחד, לשאול בתום הרצאה על נשים בשואה. הגידי נא, מי באמת סבלו יותר, מי גילו חוסן נפשי, מי עמדו בפני רעב ויכלו לו: נשים או גברים? ומעניין לא פחות, כמה שרדו בסופו של דבר, גברים לעומת נשים? 




שאלות כאלה, שמנסות לאמוד את הבלתי נתפש באמצעות מדידתו, אינן מעניינה של מחברת הספר. אך ספרה, שעיקרו סיפורים אישיים על השואה בעיקר לפי ראיונות אישיים שערכה בארצות ובשפות שונות, מספק תשובות, גם אם מסויגות, לשאלות הללו, שכן היא עוסקת בדרכי התגובה של נשים וגברים למדיניות הכיבוש הגרמני ומידת השפעתם של התפקידים שמילאו לפני המלחמה על אופני התמודדותם במהלכה. 

כך למשל, גברים היו חזקים מבחינה גופנית אך נחותים מנשים בהתמודדות עם רעב, והן עלו עליהם בחוסנן הרגשי, מפני שהיו לעולם מחויבות גם לאחרים, ומכאן שסבלם לפעמים דווקא גדול מסבלן. תשובות אלה מזוקקות כשמדובר על תפקיד נשי מסורתי שבתקופת השואה הפך גורלי בקרב נשים שהגשימו את ייעודן בחברה: בראיונות שקיימה חזרה טק ושאלה את הניצולות והניצולים מתי בעצם ראו את אמותיהם אוכלות. רובם לא זכרו מראה כזה.

זה ספר שהוא נדבך חשוב בחקר השואה מהפרספקטיבה של המגדר, אך בעבור הקוראים והקוראות בעברית שאינם מתעניינים במחלוקת באקדמיה בדבר הלגיטימציה של ההיבט המגדרי בחקר השואה (אך יכולים ללמוד בפרק הראשון על השתלשלותה מראשית שנות השמונים ועד הופעת האנתולוגיה Women in the Holocaust בשנת 1998 בעריכת דליה עופר ולינור ג' וייצמן שראתה אור אף היא בהוצאת ייל וראויה לא פחות לתרגום עברי), איכותו בשרטוט פרשת השואה באמצעות שיח בין המחברת, פרופ' לסוציולוגיה, לבין נשים שמספרות לה את סיפורי השואה שלהן בגוף ראשון. במהלכו היא שואלת אותן  שאלות כמו: מי פחד יותר? או: מי אכזרי יותר, קאפו גבר או קאפו אשה?

הראיונות מצטיינים בנופך אינטימי, בוודאי מעצם היותה של המחברת ניצולה בעצמה (כך מלמדת הביוגרפיה על הדש, טק מגלה זאת כבר בפתיחה ומשלבת מסיפורה בפרק השישי). בזכות הראיונות הללו הצליחו בנות ובני השיחה שלה להתבונן מחדש על סיפוריהם ועל פרקים קשים להתמודדות בהם כמו אונס, וגם לגלות רגש שאינו מובן למי שלא באו משם. כך כשסיפרה ניצולה על מזון שסיפק לה אסיר פוליטי במחנה אמרה בגילוי לב:
"לא שכבתי איתו. לצערי. היום אני מרגישה רע. הייתי צריכה לפחות לתת משהו לאיש המסכן. זה היה מעשה טוב. הוא מעולם לא ביקש, ואני מעולם לא ידעתי. לא ידעתי מה זה יחסי מין... הייתי טיפשה [...] הוא נתן לי חיים פחות או יותר [...] הייתי צריכה להיות יותר נחמדה אליו". 
הממד האינטימי ניכר גם בפרק הסיכום של הספר. פעם אחת כאשר טק רומזת על התעשייה של גביית העדויות: ניצולה אחת הסבירה לה כיצד למדה לפשט את השיחה ו"להגיד רק את מה שהיה עשוי לעניין את המראיין". פעם שנייה בה טק מספרת, לא בלי חשיבות עצמית, "כמה צדקתי כשהתעקשתי להעמיק בתשאולו" של ניצול שהתמיד בסירובו להתראיין מפני שעוד מעט סיפורו ממילא יפורסם בספר, וכיצד הודה לה ו"אף החמיא לי על שאלות מסוימות".

מתקבל הרושם שתובנות אלה של טק בסיכום הן בבחינת שיא לתהליך שעברה. היא מגלה את הספקות שהיו לה כבר בפרק הראשון, שעה שהחלה לחקור את השואה העניין שלה במגדר היה "משני או עקיף". טק מטילה ספק בטענות הבוחנות את כושר העמידה של נשים במחנות לאורם של ממצאים משדה הפסיכולוגיה, כפי שלימדה קרול גיליגן בספרה "בקול שונה", ואף מבקרת אותן. כך מהווה הספר גם מעין 'חשבון נפש מגדרי' של המחברת כחוקרת השואה ובה בעת כאישה שעברה את השואה.

ביסוד הטקטיקה של טק עמדו שאלות מנחות שהתייחסו לחוויות של כמה אנשים הקרובים למרואיין/ת בני אותו המין: אב, אח, חבר. אחר כך הציגה, כמורה סבלנית, שאלות דומות שהתייחסו לחוויות של כמה אנשים הקרובים למרואיין/ת אך בנות המין האחר. בתום הראיון עימתה אותם עם המידע החדש לנוכח רתיעתם לשילוב האספקט המגדרי וביקשה את התייחסותם. בדרך כלל השתכנעו, אם כי הביעו חשש מפני טשטוש זהות הקורבנות כיהודים, חשש שדומה שגם המחברת נטתה להזדהות עמו. שזירת החשיבות של המגדר בחקר השואה אמנם תורמת לספר, אך היתה רלוונטית יותר לפני כעשור עם הופעתו בראשונה (באנגלית). היום, לנוכח ביסוס הלגיטימציה של חקר השואה מהפרספקטיבה של המגדר, ייתכן שהוספת הקדמה של המחברת לקורא/ת העברי/ת היתה מעניקה לתובנות אלה ממד אקטואלי יותר.

טק בחרה לשלב בספר גם ראיונות עם ניצולים גברים, שכן "הדרת חוויותיהם של הגברים מן המחקר לא יצמחו אלא תובנות מוגבלות", והיא עוסקת גם בפעולות שביצעו נשים בזירות שבאופן מסורתי הן של גברים (במחתרת חמושה בגטו או ביער, מעין המשך לעיסוק בנושא בספרה "משפחת אנשי היער" שראה אור בעברית ב-1997), אבל לב-ליבו של הספר הזה הוא חוויות שרק נשים יכולות לעבור: מחזור חודשי, הריון, לידה וכמובן – אימהות.

רק בפרק האחרון ישנה התייחסות של ממש לגילויי התנגדות שבאופן מסורתי מתויגים כנשיים, כמו שירה. אולי שוליותם בו נובעת ממקומו של הספר על ציר התפתחות חקר שואה ומגדר, אולי היא שיקוף של המקום השולי שנתנו להם המרואיינות והמרואיינים ש"סירבו להתעכב על פעילויותיהם בשעות הפנאי במחנה" (נראה שהמילה פנאי אינה הולמת כאן). שוליות זו משקפת את המציאות ההיסטורית שהתקיימה בפועל, לכל הפחות בחברה בישראל: סיפורים שהעמידו במרכזם גילויי התנגדות ברוח נחשבו כ'עזר שכנגד', 'אחר' המשלים והמאשרר את הסובייקט האוטונומי, אם זה במתכונת גברית (חברות במחתרת חמושה) ואם במתכונת נשית (אימהוּת).

כך או כך, התמונה שנבחרה לעטיפת הספר בתרגום עברי (שלא נאמן לכותרת באנגלית, ודווקא חבל) אינה משקפת את ליבת ההתנסות הנשית המוצגת בו. ואולי היא משקל נגד: נשים מדליקות נרות חנוכה במחנה המעבר וסטרבורק בדצמבר 1943, בליווי שלושים וחמישה פורטרטים של נשים וגברים בשואה (חדות העין יזהו את לוחמת הפ.פ.או והפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק, על אף שאין עליה ולו מילה אחת בספר). ואולי לא.

פורסם בהארץ, מוסף ספרים