22 בספטמבר 2013

חרדית מבני ברק נוסעת לקיבוץ דגניה

גיבורת השואה פסיה שרשבסקי


לפני מספר שנים השתתפתי בכנס באוניברסיטת בר-אילן על נשים חרדיות בישראל. סיפרתי שם על גיבורת השואה פסיה שרשבסקי שנשכחה מלב. היא שרדה את אושוויץ, ובבואה ארצה, מיד אחרי המלחמה ההיא, היתה לדמות ידועה הן בקרב חובשי כיפה, שביס ומגבעת והן בקרב חובשי כובע טמבל. כולם הוקסמו למשמע דבריה. מי זוכר/ת את פסיה שרשבסקי? 

פסיה שרשבסקי, מתה ב-1956
חלק נכבד מהנשים ומהגברים שישבו באולם השתייכו למגזר הדתי-לאומי, חלקם למגזר החרדי. לפי הבעות פניהם, ובוודאי למשמע שאלותיהם של אלה שניגשו אליי אחרי ההרצאה, יכולתי להניח שגם הם לא הכירו את האישה הזו. מי מנציחים אותה? ואיך זה שלא שמענו עליה אף פעם? 

פסיה שרשסקי, ילידת אסטרלאנקה, היתה חניכה בבית יעקב בגטו ורשה ואסירה במחנות. כשהגיעה לאושוויץ שמעה שחברה קרובה שלה נמצאת שם. הן נפגשו במרפאה ובגלל הפגישה איחרה למפקד ונשלחה לתא הגז. חברה זו הצליחה למלט אותה מהמשלוח בזכות קשרים עם רופאה יהודייה במחנה. מאז החלה לפעול להצלת נפשם של חברים באמצעות חיזוק האמונה.


"ניצוץ של יופי ואהבה": התנגדות של נשים בשואה
מה מלמדת אותנו האשה בשחור?

עוז רוחה ואדיקותה הוצגו כתכונות שהצילו אותה ממוות, והיא אישה גיבורה, שופעת קסם אישי ואופטימיות. בארץ הקימה את בית שרה שנירר בבני ברק, בו נקלטו ניצולות. היא כתבה מאמרים שהודפסו בעיתון היומי של פועלי אגודת ישראל, תנועת פועלים חרדית שהיתה לה זיקה למפא"י, והופיעה בכנסים ובעצרות.

הופעתה המפורסמת ביותר היתה בבית הבימה בתל-אביב, בדצמבר 1945, בעצרת עם של  מגבית התגייסות וההצלה מטעם הוועד הלאומי. לקהל הרב סיפרה על מה שעבר עליה בתקופת השואה, בעיקר באושוויץ, והתמקדה בסיפורים על נשים
בעצרת השתתפו יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה, משה שרת וגולדה מאיר, אז מאירסון, לימים ראשי ממשלה בישראל, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י וממייסדי ההסתדרות, וד"ר משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לימים חבר כנסת. 

בדברים שנשאה סיפרה על מה שראתה, שמעה והרגישה. היא סיפרה על נשים לא רק מפני שאלה היו הסיפורים שהכירה, אלא מפני שאלה, להערכתה, לא היו מוכרים למאזינים. "לספר לכם? קשה לעשות זאת, וגם לא נחוץ. אתם כבר יודעים לא מעט. ומה שאתם יודעים כבר מסוגל הוא לזעזע. אינני רוצה לחזור. זאת כבר אמת גלויה". היא בחרה לספר על מה ש"כמדומני אינכם יודעים": גורלן של הנשים. "עשו מה שרצו. והמטרה: ליטול מהאשה היהודיה את כבוד האשה והאדם".

הרושם היה עצום. משה שרת קרא לה אחותנו הטהורה והקדושה. גולדה מאיר חיבקה אותה ובכתה. התחושה היתה כי בכיכר נשמעה זעקת ששת המיליונים. העיתונות דיווחה על העצרת והבליטה מאוד את הנאום של פסיה שרשבסקי: הקהל והמשתתפים נרעשו ונפעמו, הריעו – ובכו. חלק מדיווחים הביאו בהרחבה מדבריה, והציגו אותה כאשה ש"מגוללת פרשה מזעזעת מהשמדת היהודים ומנדודי הניצולים".

פסיה שרשבסקי היתה חרדית והשתייכה לאגודת ישראל, אך היתה דמות מוכרת גם בקרב הציבור החופשי. יוסף ברץ, ממייסדי דגניה ובן זוגה של מרים ברץ, הכיר אותה באיטליה אחרי המלחמה, כשביקר במחנות העקורים. בעיתונים כתבו שהיא היתה "כלל-ישראלית". 

החרדים מחפשים משמעות
"לבל אהיה כמו אבן ששקעה בים"

יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת, הסביר שאמנם היא היתה דתית קיצונית, אבל הדתיות שלה היתה עצמאית והתבססה על אמונה ולא על כפייה, וחשוב מכול: היא היתה ציונית. זמן קצר אחרי שהגיעה לארץ ביקרה בקיבוץ דגניה. בערב שבת סיפרה לחברים ולחברות על מה שראתה במחנות המוות. למחרת דיברה גם עם הילדים של המשק. היא לא סיפרה על חברי תנועות הנוער בגטאות ולא על הפרטיזנים ביערות, אלא על העמך. הצברים, צעירים ומבוגרים כאחד, הוקסמו. הם יכלו לשמוע אותה שעות.


איך אפשר להסביר את הרושם שעוררה אצל ציבור חרדי ואצל קיבוצניקים כאחד? ליוסף שפרינצק היה הסבר. הוא אמר שהיא אמנם היתה דתית קיצונית; אולם "הדתיות הזאת היתה שלה, עצמאית, במקום 'דתית' נכון יותר להגדירה כ'מאמינה'". לא היה לו ספק שהיא היתה ציונית. 

בצילם של הביטחון העצמי שהקרינה פסיה שרשבסקי והקסם האישי עמדו קשיים: הקושי האישי, הנפשי, לספר על מה שעברה ועל מה שעברו חברותיה האסירות, והקושי הפיזי. בשלושים למותה סיפר חבר הכנסת בנימין מינץ ממפלגת פועלי אגודת ישראל כי מחיצה נסתרת תמיד עמדה בינה ובין אנשים אחרים, בפרט אנשים שלא היו שם, באירופה, בתקופת השואה. 

אפשר להניח שהיה קשר בין מה שעברה בימי מלחמת העולם השנייה לבין בריאותה הרופפת. בתל-אביב התקיימה אסיפה לזכרה. באו שר הדתות משה שפירא, יו"ר הכנסת שפרינצק, סגניתו חברת הכנסת בבה אידלסון וחברות ממועצת הפועלות. בעיתונים פורסמו רשימות לזכרה. 

בשנת 1968 הופיע הספר "קרני האור במחשכי התופת", שמאגד רשימות שכתבה פסיה שרשבסקי על אושוויץ, דברים שנשאה בעל פה בציבור ומאמרים עליה שפורסמו אחרי מותה. בספרים המביאים סיפורים על חרדים בשואה לעתים משולבים קטעים, אך ברובם אינה נזכרת. היא נשכחה גם משום שלא האריכה ימים: כשנפטרה היתה בסך הכול בת שלושים ושמונה. 

פורסם גם באתר קולך


ציטוט מדבריה של פסיה שרשבסקי מופיע על עטיפת הספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים). עוד עליה אפשר לקרוא בפרק השלישי בספר. לקטע מפרק זה לחצו כאן.