24 בפברואר 2014

"מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר"

עם העלאת הערך בתיה טמקין ברמן 


אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, הידועה כזוללת זמן, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף. כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר. 

בתיה טמקין-ברמן 1907--1953

בספטמבר 1942 עברה יחד עם בן זוגה, ד"ר אברהם ברמן, לצד הארי והיתה בין הפעילים הראשונים בז'גוטה, המועצה לעזרת היהודים. באותם ימים כתבה יומן: אמנם היה זה יומן אישי, שעיקרו פורקן המתח הנורא, אך היה זה בעיקר יומן שנועד לציבור, לדורות הבאים, מתוך תחושת דחיפות ושליחות לתעד. בחמישה במאי 1944 כתבה: 
"אני אשוב איפוא ואכתוב, כמו אז, רק למען עצמי, ואף שאיטיב לדעת, כי דפים אלה, אם יישמרו עד קץ המלחמה, שוב לא יהיו קנייני הפרטי, שהרי איש מאיתנו, פליטי החרב, אינו עוד אדם פרטי -- אי אפשר לי, בכל זאת, לכתוב אחרת. אילו נשתהיתי על ליטושו של כל פסוק ופסוק ודאי שהייתי מעלה חרס. אשקוד לרשום את המאורעות המתרחשים ולשזור בהם את זכרונותיי".
בתיה ואברהם (אדולף) ברמן באו לארץ ב-1950. לימים היה הוא חבר כנסת, חבר מפ"ם, ואחר פילוגה מק"י, מפלגה הקומוניסטית הישראלית. ב-1952 מסרה בתיה טמקין-ברמן את היומן לבית לוחמי הגטאות לשם התקנתו לדפוס, אחרי שערכה את כתב היד. ב-1953 הלכה לעולמה.  

הספר יומן במחתרת ראה אור בראשונה ב-1956, ביום השנה השלישי למותה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון. ח. ש. בן-אברם תרגם מכתב היד. בהקדמה לספר הוצגה המחברת בתור אישה שגילתה "חוש היסטורי מובהק" וחשה "חובה עמוקה לגבי הדורות הבאים". היומן לא הוצג כיומן אישי אלא כתעודה היסטורית. היה זה ברוח הדברים שכתבה היא עצמה בנובמבר 1944: "מה שביקשתי לא היה אלא לתרום את חלקי הדל לעבודה הקולקטיבית". בהמשך ציינה את עייפותה והקושי לכתוב בסופו של יום, אך "מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר".

היומן מ-1956 אינו קל לקריאה. המתרגם הביא את הדברים כלשונם, ושמות האנשים שנזכרים ביומן מופיעים בכתב מוצפן, שפתרונים לו כפי שהספיקה לפענח אותם טמקין-ברמן מוצגים בסוף הספר, עניין המחייב את הקוראים לשוטט בין עמודיו הנוקשים המחשבים להתפורר. קטעים ממנו צונזרו, בנימוק שאלה עלולים לפגוע באנשים מסוימים. ב-2008 ראה היומן אור בהוצאה מחודשת ובתרגום חדש של אורי אורלב, ונקרא עיר בתוך עיר. באוקטובר 1944 כתבה:

"קשה לי לכתוב בזמן האחרון. השינויים הבלתי פוסקים באורח החיים, [...] ניתוק מאנשים שעמם חיינו ועבדנו, מכניסים אותי למצב של טשטוש גבולות בין הזיכרונות, החיים בהווה והחלומות. [...] אינני יודעת לברור בין האירועים מה חשוב יותר ומה פחות. בהתחלה נדמה לי שחייתי כל מיני חיים, היו כאלה שנראו לי אמיתיים, אחרים משהו זמני, וכל הזמן נדמה היה לי שנחזור לחיים של פעם. בשנות המלחמה הראשונות חייתי כל הזמן עם האשלייה שזוהי צורת חיים זמנית [...] ההכרה סירבה להשלים עם המחשבה שרוב האנשים הקרובים אינם קיימים עוד. [...] אבד כמעט על תיעוד המרטירולוגיה שלנו, כל החומר על המאבק והעבודה, והפירורים האלה שתוך סיכון חיים אנו נושאים עמנו יכולים להיכחד כל רגע יחד אתנו".  
ניצוץ של יופי ואהבה: התנגדות של נשים בתקופת השואה

הסטודנטית שבחרה לכתוב עבודת סיום קורס בעקבות יומנה של בתיה טמקין-ברמן התרשמה ממנה עמוקות. הנה אישה שבתקופת השואה גילתה שאר רוח וסיפקה מזון רוחני. את הרעב ללחם השביעה בדמותו של ספר. בחיבור שכתבה הדגישה את החשיבות שראתה ביומן זה ללימוד השואה והוראתה. לדעתה, היכרות עם מציאות החיים של היהודים באירופה בתקופת השואה באמצעות יומן שחיברה אישה אוהבת ספר ומושכת בעט מאפשרת יצירה של חווית לימוד שונה ומרעננת בקרב תלמידים ותלמידות בבית הספר התיכון, שבכוחה לעורר בהם עניין, הזדהות ואפילו: ביקורת. היה משמח לגלות שגם אחרי שלושה דורות הצליחה אישה אחת, שלימדה ילדים אהבת ספר מהי, לעורר השראה בקרב אישה צעירה.

עם בנה עמנואל, אוגוסט 1949 / מקור: 
ארכיון בית לוחמי הגטאות

עד לאחרונה, חיפוש בגוגל אחרי בתיה טמקין-ברמן הוביל לתוצאות מועטות, רובן ככולן קשורות לאברהם (אדולף) ברמן ולבנם, פרופ' עמנואל ברמן. במרכז המידע של יד ושם היא נזכרת בשורה אחת בתור אשתו. גם באתר בית לוחמי הגטאות ובאתר הפרטזינים היא בעיקר אשתו. בזכות פועלו הציבורי ובמיוחד כהונתו כחבר כנסת יש לאברהם ברמן ערך בויקיפדיה. לבנם היחיד, פרופ' עמנואל ברמן, יש ערך בויקיפדיה, המלמד בין היתר שהיה נשוי לסופרת רונית מטלון.

הסטודנט רז טייב בחר להקדיש את הפרויקט המסכם שלו בקורס לכתיבת הערך בתיה טמקין ברמן, במטרה לתרום להנגשה של סיפורה לכלל המשתמשים והמשתמשות ברשת. מעבודתו בארכיון ומראיון שנתן לו עמנואל ברמן, למד להכיר את האישה שפעלה ללא ליאות להצלת נפשות - הן להצלת חיים בפעילותה במחתרת, והן להצלת התרבות כשפעלה להצלת ספרים. בעיניו, העלאת הערך עליה היא בבחינת עשיית צדק היסטורי.

זמן לא רב אחרי שהגיעה משפחת ברמן לארץ, חלתה בפרקינסון וסבלה מדיכאון. כספרנית מקצועית, חיפשה עבודה בספרייה גדולה בארץ. היא ביקשה לעבוד כספרנית בספרייה העירונית של תל אביב. במכתב הבקשה סיפרה על ניסיונה המקצועי הרב בפולין. בהקדמה לספר עיר בתוך עיר מובא המכתב המלא ששלחה, אותו חתמה במילים: "אני רוצה לתת את כל הידיעות שאספתי בחוץ לארץ במשך 20 שנה לעיר תל אביב, שאני אוהבת מאוד". ככל הידוע לא קיבלה מענה. אחרי זמן מה קיבלה עבודה בחצי משרה בספרייה של בית ספר יסודי. ב-1953 הלכה לעולמה.

הערך בתיה טמקין ברמן הועלה במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, במסגרתו כותבים סטודנטיות וסטודנטים ערכים על נשים בתולדות החברה הישראלית. לרשימת הערכים המלאה היכנסו לכאן.

עוד על בתיה טמקין ברמן ועל גילויי התנגדות ברוח של נשים בתקופת השואה אפשר לקרוא בספר  אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראליתוגם בקטע מהספר לקריאה חופשית בבלוג זה.

הנשים במחתרת לחמו בקו ראשון
לבל תהיינה כמו אבן ששקעה בים
מה אפשר ללמוד מיומנים שנכתבו בתקופת השואה?