24 בפברואר 2014

"מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר"

עם העלאת הערך בתיה טמקין ברמן לויקיפדיה


אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, הידועה כזוללת זמן, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף. כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר. 

בתיה טמקין-ברמן 1907-1953
בספטמבר 1942 עברה יחד עם בן זוגה, ד"ר אברהם ברמן, לצד הארי והיתה בין הפעילים הראשונים בז'גוטה, המועצה לעזרת היהודים. באותם ימים כתבה יומן: אמנם היה זה יומן אישי, שעיקרו פורקן המתח הנורא, אך היה זה בעיקר יומן שנועד לציבור, לדורות הבאים, מתוך תחושת דחיפות ושליחות לתעד. בחמישה במאי 1944 כתבה: 
"אני אשוב איפוא ואכתוב, כמו אז, רק למען עצמי, ואף שאיטיב לדעת, כי דפים אלה, אם יישמרו עד קץ המלחמה, שוב לא יהיו קנייני הפרטי, שהרי איש מאיתנו, פליטי החרב, אינו עוד אדם פרטי -- אי אפשר לי, בכל זאת, לכתוב אחרת. אילו נשתהיתי על ליטושו של כל פסוק ופסוק ודאי שהייתי מעלה חרס. אשקוד לרשום את המאורעות המתרחשים ולשזור בהם את זכרונותיי".
בתיה ואברהם (אדולף) ברמן באו לארץ ב-1950. לימים היה הוא חבר כנסת, חבר מפ"ם, ואחר פילוגה מק"י, מפלגה הקומוניסטית הישראלית. ב-1952 מסרה בתיה טמקין-ברמן את היומן לבית לוחמי הגטאות לשם התקנתו לדפוס, אחרי שערכה את כתב היד. ב-1953 מתה ממחלה

הספר יומן במחתרת ראה אור בראשונה ב-1956, ביום השנה השלישי למותה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון. ח. ש. בן-אברם תרגם מכתב היד. בהקדמה לספר הוצגה המחברת בתור אישה שגילתה "חוש היסטורי מובהק" וחשה "חובה עמוקה לגבי הדורות הבאים". היומן לא הוצג כיומן אישי אלא כתעודה היסטורית. היה זה ברוח הדברים שכתבה היא עצמה בנובמבר 1944: "מה שביקשתי לא היה אלא לתרום את חלקי הדל לעבודה הקולקטיבית". בהמשך ציינה את עייפותה והקושי לכתוב בסופו של יום, אך "מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר".

היומן מ-1956 אינו קל לקריאה. המתרגם הביא את הדברים כלשונם, ושמות האנשים שנזכרים ביומן מופיעים בכתב מוצפן, שפתרונים לו כפי שהספיקה לפענח אותם טמקין-ברמן מוצגים בסוף הספר, עניין המחייב את הקוראים לשוטט בין עמודיו הנוקשים המחשבים להתפורר. קטעים ממנו צונזרו, בנימוק שאלה עלולים לפגוע באנשים מסוימים. ב-2008 ראה היומן אור בהוצאה מחודשת ובתרגום חדש של אורי אורלב, ונקרא עיר בתוך עיר.


הסטודנטית שבחרה לכתוב את העבודה בקורס בעקבות יומנה של בתיה טמקין-ברמן התרשמה ממנה עמוקות. הנה אישה שבתקופת השואה גילתה שאר רוח וסיפקה מזון רוחני. את הרעב ללחם השביעה בדמותו של ספר. בחיבור שכתבה הדגישה את החשיבות שראתה ביומן זה ללימוד השואה והוראתה. לדעתה, היכרות עם מציאות החיים של היהודים באירופה בתקופת השואה באמצעות יומן שחיברה אישה אוהבת ספר ומושכת בעט מאפשרת יצירה של חווית לימוד שונה ומרעננת בקרב תלמידים ותלמידות בבית הספר התיכון, שבכוחה לעורר בהם עניין, הזדהות ואפילו: ביקורת. היה משמח לגלות שגם אחרי שלושה דורות הצליחה אישה אחת, שלימדה ילדים אהבת ספר מהי, לעורר השראה בקרב אישה צעירה.

בתיה טמקין ברמן ובנה עמנואל, אוגוסט 1949. 
הצילומים כאן ארכיון בית לוחמי הגטאות

עד לאחרונה, חיפוש בגוגל אחרי בתיה טמקין-ברמן הוביל לתוצאות מועטות, רובן ככולן קשורות לאברהם (אדולף) ברמן ולבנם, פרופ' עמנואל ברמן. במרכז המידע של יד ושם היא נזכרת בשורה אחת בתור אשתו. גם באתר בית לוחמי הגטאות ובאתר הפרטזינים היא בעיקר אשתו. בזכות פועלו הציבורי ובמיוחד כהונתו כחבר כנסת יש לאברהם ברמן ערך בויקיפדיה. לבנם היחיד, פרופ' עמנואל ברמן, ערך נכבד בויקיפדיה, המלמד בין היתר שהיה נשוי לסופרת רונית מטלון.

אחד הסטודנטים בחר להקדיש את הפרויקט המסכם שלו בקורס לכתיבת הערך בתיה טמקין ברמן לויקיפדיה. מעבודתו בארכיון ומראיון שנתן לו עמנואל ברמן, למד להכיר את האישה שפעלה ללא ליאות להצלת נפשות - הן להצלת חיים בפעילותה במחתרת, והן להצלת התרבות כשפעלה להצלת ספרים. בעיניו, העלאת הערך עליה היא בבחינת עשיית צדק היסטורי.

בערך כתב הסטודנט גם על ימיה האחרונים. זמן לא רב אחרי שהגיעה משפחת ברמן לארץ, חלתה בפרקינסון וסבלה מדיכאון. אחרי מאמצים מצאה הספרנית המומחית לבסוף חצי משרה כספרנית בבית ספר עממי בתל-אביב. היא חששה שהפרקינסון יפגע בידה הכותבת. ב-1953, והיא כבת 46, הלכה לעולמה.

הערך בתיה טמקין ברמן הועלה לויקיפדיה  במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, במסגרתו כותבים סטודנטיות וסטודנטים ערכים על נשים בתולדות החברה הישראלית. לרשימת הערכים המלאה ראו כאן.


עוד על בתיה טמקין ברמן אפשר לקרוא בספר  אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראליתוגם בקטע מהספר לקריאה חופשית בבלוג זה.