29 באוגוסט 2013

ככה מחנכות בנות (לא) לשתוק

בְּבַקָשָׁה הַגְבִּירִי אֶת קוֹלֵךְ (ויש סוף אופטימי!)


לפני שבע שנים החלה הבת הבכורה שלנו ללמוד בגן טרום חובה. במפגש ההיכרות הציגה הגננת - צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה - את הפינות בגן: אחרי "המטבח" ו"פינת הבובות" עברה ל"פינת הרופא". לא פינת הרופא, העירה לה אימא אחת, שמאוד משתדלת לא להיות נודניקית, זו המרפאה. לפני שנתיים, באחד הבקרים של יום ששי, הוזמנו לאירוע של כיתות ב' בבית הספר. האירוע התקיים באולם ההתעמלות. אחרי שהסתיים, הלכנו יחד לראות מה חדש ומעניין בחדר הכיתה של הבן האמצעי. מעל הלוח היו תלויים השלטים האלה:

כיתה ב' בבית ספר במרכז הארץ. מקרה קלאסי של חוסר מודעוּת 


מטרתם הכללית של השלטים ברורה ואף חיובית: הקנייה של כללי תרבות הדיון בקרב התלמידות והתלמידים והטמעתם. השלטים נתלו מעל הלוח ביוזמתה של המורה - צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה - שמצאה אותם באינטרנט, הדפיסה, ניילנה, הדביקה ותלתה, אך באף רגע לא שמה לב מה באמת כתוב בהם, וליתר דיוק, מהם המסרים המועברים לילדים ולילדות באמצעותם, ומה הם לומדים ולומדות מהם על סדרי עולם ודרכי התנהלותו.

למעט השלט האדום (סליחה, תודה, בבקשה) והשלט הוורוד (קראתי וגיליתי) המנוסח בגוף ראשון יחיד/ה, ארבעה מהשלטים מנוסחים בגוף ראשון יחיד, אקטיבי, חזק וברור, ומשמיעים את קולו של זכר, בן, גבר (אני רוצֶה, אני חושב, אני מצטרף, אני מתנצל). השלט שמלמד את הילדים והילדות הסכמה מהי פונה גם הוא לזכר, בן, גבר (אתה צודק, הצדק עמך). השלט היחיד שמתייחס באופן ברור לנקבה, בת, אישה מנחה אותה להגביר את קולה. מה קורה פה? בעקבות התהיות שהעלו הורים אחרים שמחתי לגלות שאיני הפמיניסטית היחידה. 

המורה הסירה את השלטים בו ביום, במטרה להכין חדשים. למיטב זיכרונה, מקורם של השלטים באתר אינטרנט ידוע. נאמר כאן שכנראה מדובר על אחד הפורומים הגדולים למורים ולגננות, אם לא הגדול שבהם. גם המורה בכיתה המקבילה – צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה לא פחות – תלתה שלטים כאלה בדיוק. גם היא לא שמה לב. 

המורה של הבן האמצעי דווקא שמה לב ווגילתה מודעות. לקראת חג פורים הנחתה את התלמידים והתלמידות לנסח את הברכה האחידה שיטמינו במשלוח המנות כך שתהיה מיועדת לשני המינים, ועל הדרך לימדה אותם לוכסן מהו. מאז עברו שנתיים. הילדים והילדות גדלו, וכיתה ב' חדשה יצאה לדרכה. המורה הכינה שלטים חדשים:
 


השלטים החדשים בכיתה ב'. מקרה קלאסי ומשמח של גילוי מודעוּת

שני המקרים האלה הם דוגמה לכוחה של לשון ולעוצמתו של הניסוח. לעולם המושגים שאנו בוחרות ובוחרים להשתמש בו יש ערך, כמו גם לשמות העצם, התואר והפעולה. האם שמתן/ם לב פעם כיצד נשים נוהגות לדבר על עצמן בגוף ראשון או שני יחיד, זכר, בעיקר כאשר הן מגלות את ליבן? סטודנטיות שלי עושות את זה כל הזמן. גם הן לא שמות לב. 

בעקבות שיתוף התמונה ובה השלטים בפייסבוק, יזמה סטודנטית במחלקה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים ועכשיו מורה צעירה, את הצגת המקרה לחבריה ולחברותיה ללימודים. בהמשך יזמה את שבוע המודעוּת לאי השוויון המינים במכללת סמינר הקיבוצים, המתקיים בסמוך ליום האישה הבינלאומי. גם ותיקות ממנה במערכת החינוך נוהגות כך: הן מקפידות לדבר בכיתותיהן גם בלשון נקבה, בעיקר כאשר רובה ככולה תלמידות. זו עוד דוגמה להעברת מסר שביסודו שוויון לאו דווקא באופן גלוי.

כשהגענו עם הקטנה, שעושה את צעדיה הראשונים במערכת החינוך, למפגש היכרות בגן העירייה בו תלמד, ראינו בכניסה את השלט הזה: 

שלט בכניסה לגן עירייה במרכז הארץ. ביטוי נהדר של גילוי מודעוּת 

לוח כזה יש כמעט בכל גן. הילדים והילדות מדביקים עליו את שמותיהם מדי בוקר. אך כאן הוחלפה הכותרת "מי בא לגן?" בכותרת: "הגעתי לגן". כמה פשוט. באסיפת ההורים הציגה הגננת את העקרונות החינוכיים המנחים את צוות הגן, פתיחות ושוויון בין המינים. אמנם העבודה עוד רבה, אך משהו מתחיל לזוז.