3 ביוני 2013

ניצוץ של יופי ואהבה: התנגדות של נשים בשואה

קטע מתוך הפרק השלישי בספר אל האחות הלא ידועה


"הפאשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל", אמר הרמן קרוק במחזה גטו מאת יהושע סובול; "אבל אנחנו, פה בגטו, הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני-אדם הגישו מימיהם". זה, בתמצית, הנחה את המתנגדות ברוחן. הן הבריחו פרחים לגטו, ובלשונו של גדעון האוזנר כשחקר את רחל אוירבך במשפט אייכמן, משימתן היתה "לשמור שהנשמה היהודית לא תתנוון". הרמן קרוק היה מתנגד כזה: איש הבונד, ממארגני אגודת הסופרים, ספריית הגטו וארכיון הגטו בווילנה, שם ריכז קבוצת אנשים שגבתה עדויות ואספה מסמכים, כתב יומן אישי שנכתב במקורו יידיש וכרוניקות.


מדי פעם הושמעו סיפורים על פרחים ממשיים: בספרה להבות באפר סיפרה רוז'קה קורצ'אק על שתי צעירות שבפסח 1942 הבריחו פרחים לגטו וילנה. "אורה מופלאה בחדר. מה רבים האור והלובן הזרועים על השולחנות הארוכים, הערוכים. ופרחים. פרחים חיים בגטו", כתבה. בדומה לפרפרים שלא היו בגטו טרזין, עליהם כתב הנער פאוול פרידמן ביוני 1942, שיר שנכלל כמעט מיד ברשימות הקריאה למורים ולמדריכים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

חסרונם של הפרחים המחיש בבהירות את מציאות חייהם של יהודים באירופה הכבושה והיה כלי רטורי יעיל למחברי רשימות שעסקו בנושא השואה. מבקר העיתון דבר התרשם מספרה של רחל אוירבך "בחוצות ורשה", שראה אור בעברית ב-1954, וציטט סיפור על אם בגטו שהראתה לבנה גבעול של פרח הלילך: "הילד עוד לא ראה לילך בחייו, והוא שואל: אמא, מה זה לילך? – מין פרח. – ומה זה פרח?".

לפעמים היו פרחים סימן למוות: בספרה האוטוביוגרפי סיפרה רעיה כגן, שהיתה אסירה במחלקה הפוליטית באושוויץ, על הצריף החדש בו עבדו: "חלונות האגף השני השקיפו אל המשרפה ואל הגבעה שצמחו עליה מרגניות לבנות בעלות לב צהוב. זכרתי את האנשים שחלבם ודמם שימשו דומן לפרחים האלה". אפשר שסיפור זה נמנה עם סיפורי שואה שהיו להשראה לסופרת סביון ליברכט בבואה לכתוב את הסיפור 'ילדת התותים', בו התותים הבשלים, הבשרניים והעסיסיים שהביאה הילדה היהודייה לאשתו של קצין הס"ס צמחו מאפר גוויות: רעיה כגן כתבה גם על עץ תות שצמח ליד המשרד: מפירותיו שנשרו התקינו אסירות לפתן לחברתן החולה. 

נשים השתתפו בפעילות חינוכית ותרבותית בגטאות. עצם ההתכנסות כשזו היתה אסורה לשם קיום פעילות תרבותית, היתה בעלת חשיבות רבה, הסבירה צביה לובטקין: "ארגנו את הנוער, וכמובן שזה היה אחד הדברים שיכולנו איך שהוא, בתנאים אלה, לא לאבד את צלם האדם. ואם הצלחנו בנוער זה, שעל אף מחשבותיו במשך היום היו נתונות לפרוסות לחם, להפיח רוח חיים, הרי היה זה מעשה גדול".

בכינוס של האקדמיה העברית בגטו לודז', שהתקיים לרגל יום השנה לפטירת הרצל ויום השנה לפטירת ביאליק, הצטלמו צעירים. הנערה אסתר שילה האיצה בהם לחייך ואמרה: "תרימו ראשכם. על אף הרעב, הקור ועל אף העוני והסבל וההשפלה נעלה חיוך על שפתותינו, כדי שנוכל להרים את המורל שלנו ולהאמין במחר טוב יותר. יתכן ומחר יבוא החופש ונהיה משוחררים". כך במחנות: "ארגנו את ימיכן באופן שלא תשתעממו", הציעה אסירה בשטוטהוף לנשים בבלוק, "יש ביניכן הרבה נשים אינטליגנטיות. ספרו לעצמכן את תוכנם של ספרים, סרטים, מחזות. תזכרו, כי האדם פוסק לחיות כאשר הוא פוסק להגות". 

נשים הצילו ספרים וכתבי יד מכליה: עם הקמת הגטו בווילנה אספו ספרים – התנ"ך, כתבי ברנר ויל"ג ושירת רחל – "כדי שלא יאבד צלם אלהים". הרבנית רייזל שטרן הצילה כתבי יד של החת"ם סופר: היא החביאה אותם על גופה "ובמאמצים עילאיים נשאה את המשא הכבד". במחנה ויטאל בצרפת פגשה מרים נוביץ, חברת תנועת התנגדות צרפתית שהתחזתה לרוסיה נוצרייה, את יצחק קצנלסון. עד פרוץ המלחמה חי המשורר, הסופר, המחזאי והמחנך בעיקר בלודז', משם ברח לוורשה, בה לקח חלק בפעילותם של צעירי דרור ואחר כך הארגון היהודי הלוחם בגטו.

ב-1943 גורש עם בנו לוויטאל ואחרי כשנה גורש לאושוויץ. הם התיידדו והיא גילתה לו שהיא יהודייה. הוא הפקיד בידיה מכתביו. "אצל יצחק קצנלסון בוויטאל התגיירתי לציונות", אמרה. זמן קצר לפני שנרצח אמר לה: "הזכירי! אל תתני לשכוח את אשר נעשה כאן. הקימי מצבות, תערוכות, ספריות – לזכרם של אלה שהובלו אל המוות כצאן!". היא נולדה ביוראטישקי, היום בבלארוס, והתחנכה בווילנה. אחרי שסיימה את הלימודים בגימנסיה למדה שפות בפאריס, שם נקראה מריה: היא כתבה רוסית, יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ואיטלקית. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת הצרפתית וערכה את ביטאון הנשים שלה. בזכות שליטתה ברוסית הפכה לסוכנת מודיעין. "צרפתים שראו אותי נוסעת במכונית עם גרמנים צעקו אחרי: יצאנית", סיפרה בראיון למעריב.

בעבודתה במחתרת פעלה להצלת יהודים: השיגה תעודות מזויפות ומצאה מקומות מסתור בכפרים. בעשרה ביוני 1943 נאסרה ובאוגוסט אותה שנה הובאה לוויטאל. היא היתה נשואה לצייר משה קסטל, יליד הארץ ובוגר בצלאל, אותו הכירה בפאריס. ב-1937 נולד להם בן. אחר כך נפרדו. היא באה לארץ לקיבוץ לוחמי הגטאות, היה זה גם בזכות פגישתה עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בפאריס אחרי המלחמה, פגישה שהותירה עליה רושם רב. היא היתה האוצרת הראשונה של המוזיאון לאמנות בבית לוחמי הגטאות שנקרא על שם המשורר. לאחרונה ראה אור ספרו של צביקה דרור "משא מרים" ובו סיפור חייה הטרגי. 

מרים נוביץ

בגטו ורשה המשיכה בתיה טמקין-ברמן להפעיל את הספרייה: היא הקימה ספרייה לילדים, "אחד המוסדות היפים והחמים שבגיטו וארשה. באֵי הספרים היו מן הנפגעים ביותר", סיפרה רחל אוירבך, "הם ניספו עוד קודם לכן מרעב, תשישות ומגיפות. אך ניצוץ של יופי ואהבה האיר בחייהם הקצרים הודות לספריתה של בתיה". 

בתיה טמקין-ברמן נולדה וגדלה בוורשה, למדה ספרנות והיתה המנהלת של אחד הסניפים של הספרייה העירונית בעיר. תקופה קצרה השתייכה לשומר הצעיר והיתה חברה בפועלי ציון שמאל. בגטו פעלה למען יהודים שנזקקו לתעודות וסייעה בכסף, בלבוש ובמזון, בין היתר באמצעות קשרים עם פולניות. לארץ הגיעה ב-1950, ועבדה כספרנית בבית ספר עממי. פרויקט הצלת הספרים הוא ביטוי למאבקה על שמירת צלם אנוש, ונטען משמעות לאומית: היא הוצגה כמי שהשתתפה בשמירה על ארון הספרים היהודי. בין היתר פעלה להעברת הספרים לספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. 

בתיה טמקין-ברמן 

אחת מדרכי ההתנגדות של נשים בשואה למציאות החיים שכפה הכיבוש הגרמני היתה תיאור מה שראו, שמעו והרגישו בכתב ובציור. מפעל התיעוד המרכזי היה 'עונג שבת' בגטו ורשה המוערך כחשוב מבין הארכיונים היהודיים בארצות הכיבוש. עם צוותו נמנתה רחל אוירבך, סופרת, מתרגמת ופובליציסטית, שבימי השואה היתה אחראית על המטבח העממי ברחוב לשנו בגטו זה. היא נולדה בגליציה, למדה פילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה בלמברג (לבוב); בשנות העשרים פרסמה מאמרים בפולנית וביידיש, וב-1929 ייסדה וערכה את כתב העת צושטייער (תרומה) ביידיש לספרות, אמנות ותרבות. ב-1933 עברה לחיות בוורשה, שם המשיכה לפרסם מאמרים בנושאי ספרות, תרבות, תיאטרון, חינוך ופסיכולוגיה ומילאה תפקידים שונים במערכות כתבי עת ביידיש ובפולנית.

במרץ 1943 עברה לצד הארי, שם המשיכה לכתוב כרוניקותכמתעדת בנשמתה תיעדה גם את עבודתה זו. בתקופת השואה גבתה עדויות: ידועה היתה עדותו של אברהם קז'פיצקי שברח מטרבלינקה. "רינגלבלום, כשם שמצא אותי לפעולות עזרה בעבודת המטבח כך אחרי כן הוא קרא אותי לעבודה הזאת", סיפרה בעדותה במשפט אייכמן. "הוא רתם אותי לעבודה מאותה נקודת תצפית מיוחדת במינה, ממקום שראיתי קהילות גולים שלמות נבנות ומתות ובמקומן באים חדשים, שראיתי משפחות שלמות באות והולכות ואחרות באות שוב, לתאר את כל זה""

חברי 'עונג שבת', בדומה לעיתונאים, כתבו בהנחה שרשימותיהם יתפרסמו יום אחד. חלק מהרשימות מאת רחל אורבך הופיעו בספרה בחוצות ורשה ובעיתונות בארץ. אחרי המלחמה היתה פעילה באיתור ארכיון רינגלבלום ובוועדה ההיסטורית היהודית בלודז' ואחר כך בוורשה. לישראל הגיעה ב-1950 וב-1954 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת גביית העדויות ביד ושם עמה המשיכה לקיים קשר גם אחרי שיצאה לגמלאות. 

רחל אוירבך

אסתר לוריא ציירה את מה שראתה בגטו קובנה, כשבאה לבקר את אחותה. היא גדלה בריגה ולמדה עיצוב תפאורות בבריסל. ב-1934 באה לארץ ובין היתר עסקה בעיצוב תפאורות לתיאטרון והשתתפה בהכנות לעדלאידע בתל-אביב, ביקרה בקיבוצים וציירה את נופי הארץ. ב-1937 נפתחה תערוכה ראשונה שלה בקיבוץ גבע. ב-1938 זכתה בפרס דיזנגוף של עיריית תל-אביב וכעבור שנה נסעה לבלגיה ולמדה שם באקדמיה לאמנות באנטוורפן. בקיץ 1939 באה לקובנה לבקר בני משפחה ואחרי שפרצה המלחמה לא יכלה לחזור לארץ. כאן נודעה כ"ציירת ישראלית שנשארה תקועה בגהינום".

בציורים תיעדה מה שראתה, בין היתר לבקשת מועצת היהודים בקובנה. ביולי 1943 תיאר אברהם תורי אסיפה של אנשי תרבות ואמנים בגטו: "היום הוארו לרגע פני המשתתפים בה לנוכח היצירות של אסתר לוריא על הגיטו. הוכחה נוספת לאי כניעתה של הרוח היהודית בכל הזמנים והנסיבות". לפני שחוסל הגטו החביאה את הציורים, חלקם בארכיון הגטו ואחרים בכדים שהוטמנו באדמה. בצדו השני של כל ציור כתבה כמה מלים וציינה את התאריך המשוער בו נוצר. היא צירפה מכתב למי שימצאו את הכדים, בו ביקשה להעביר את הציורים למוזיאון תל-אביב. מקצתם נמצאו אחרי השחרור.

בימי מאסרה במחנה לייביץ הוטל עליה לחדש את מספרי האסירות וסמלי מגן דוד שהיטשטשו על הבדים ששימשו סרטי שרוול לאסירות יהודיות. חלק מהזמן ישבה בחדר החולות וציירה בעט ובקיסמי עץ על שאריות בדים ועל נייר אריזה של חבילות צמר גפן. בקיץ 1945 חזרה ארצה, אז הופיע ספר רישומיה יהודיות בשעבוד. ב-1946 זכתה שוב בפרס דיזנגוף על הרישום 'נערה בטלאי צהוב' מגטו קובנה. באותה שנה ליוו ציוריה את ספרה של מינה טמקביץ, "גם שם היו חיים: דפים מברגן בלזן", שהופיע בתש"ו, אחד הספרים המוקדמים שהביאו את סיפוריהם של יהודים במחנה זה.

עם שובה לארץ סיפרה על הרצון העז שפעם בה להמשיך לצייר, על אוכל שהשיגה בתמורה לציורים ועל דרכי ההתנגדות הפרטיות שלה. בגטו ציירה גם בעבור גרמנים. לפי דרישותיהם רשמה דיוקנאות וציירה תמונות נוף. רישומי הפורטרטים איפשרו היפוך תפקידים, אז היתה כשולטת: "פעם הזמין אותי אחד המהנדסים הגרמנים לחדרו וביקשני לעשות לו פורטרט. הוא ישב לפני כל-כמה שדרשתי. גרם לי תענוג לסובב אותו לימין ולשמאל ככל אוות נפשי. לאחר שסיימתי אמרתי, שאמסור לו את הרישום למחרת, כי עלי לתקן עוד משהו". מחאתה התבטאה גם בזה שלא חתמה על הציורים: "היתה זו צורת המחאה היחידה שיכולתי לבטאה שעה שנאלצת הייתי לתת את יצירותי לידי האויב".

היא עשתה זאת גם בשטוטהוף כשנדרשה לצייר את אחת האסירות שהיו מקורבות לקאפו. דרך התנגדות זו אולי היתה אופיינית לאמניות. כששאל מפקד מחנה אושוויץ
II , יוזף קראמר, את פאניה פנלון, אסירה בבלוק התזמורת, מה חסר לה בעבור התזמורת, ביקשה עיפרון. היא הראתה לו עיפרון עליו כתוב תוצרת אנגליה. "אני חושבת שזה מצחיק מאוד, שדחפתי לו מתחת לאף 'תוצרת אנגליה'. אם לגז – אז לגז, לפחות לצחוק לפני זה", סיפרה. רעיה כגן סיפרה על אסירות ששרו כשיצאו לעבודה והוסיפו לשיר חרוזים משלהן.

כתיבה היתה דרך התמודדות אישית עם המצוקה, שכן איפשרה גילוי רגשות ופורקן מתחים והזרימה אדרנלין. כלי הכתיבה והנייר היו חפצים יקרים שעצם השמירה עליהם עזרה להתמודד עם המציאות. במאי 1944, "תחת מטר אש והפצצות, בדירות ארעיות, בחדרים בלתי מוסקים של החורף הפולני ובתוך ים של דאגות", החלה בתיה טמקין-ברמן לכתוב. "כתבתי כדי לתעד", הסבירה: "אם אין לי כשרון יהיה לדברים לפחות ערך דוקומנטרי". היא כתבה בין מאי 1944 לינואר 1945. בסוף 1952 ערכה את הדברים, הוסיפה הסברים ומסרה את כתב היד לבית לוחמי הגטאות. היא נפטרה לפני שהמלאכה נשלמה. ב-1953 ראה היומן אור כספר יומן במחתרת: פרשיות ודמויות מווארשה הכבושה, וכעבור למעלה מחמישים שנה הופיע במהדורה מחודשת. 

* פורסם באתר NRG. כל התמונות כאן מארכיון בית לוחמי הגטאות. 

עוד על נשים אלו וגם על אחרות, אפשר לקרוא בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים)