23 במאי 2013

למה בחר משרד החינוך ללמד על בן-גוריון ובגין?

בעקבות החידון "מנהיגוּת עושה היסטוריה" 


הנושא המרכזי שבחר משרד החינוך לשנת הלימודים תשע"ג הוא "מנהיגוּת פורצת דרך: דמותם, חזונם ופועלם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין". אירוע השיא התקיים לאחרונה בבנייני האומה בירושלים במעמד ראש הממשלה -- שלב הגמר של החידון הארצי בנושא "מנהיגוּת עושה היסטוריה"; סוג של תגובה ציונית לא-הולמת לחידון התנ"ך ששואלת גם מעולם תכניות הריאליטי ומורכבת ממשימות שבסופן שורד אחרון שמנצח. זהו ביטוי הולם למאמצי משרד החינוך להנחיל לתלמידים ולתלמידות בבתי הספר הממלכתיים סיפור היסטורי שתואם עמדה הפוליטית מסוימת מבית היוצר של שר החינוך גדעון סער, תוך הקפדה על אי-פריצת דרכים חדשות והסתגר באלו הקיימות. 

מנהיגים פורמליים, גברים, יוצאי אירופה

הורתו של החידון במטה לתרבות ישראל במשרד החינוך, גוף שמוביל זה שנתיים תהליך הטמעה של מקצוע חובה חדש, תרבות ישראל ומורשתו, המיועד לכל תלמידי החינוך הממלכתי בכיתות ד'- ט'. קהל המתחרים הפוטנציאלי הצעיר מחולק לשתי קבוצות גיל: תלמידי כיתות ה'-ו' המתחרים בנושא "אנשי שם", תלמידי כיתה ז' – בנושא ציונות. 

שלוש המטרות של חידון הציונות מצהירות בגלוי על האיזון הרצוי בין בן-גוריון לבגין, במיוחד המטרה השלישית, שלצד ההיכרות עם דמותם, פועלם וההכרעות רבות המשמעות שקיבלו שני המנהיגים, מניחה מראש שבין תפישות העולם והערכים שעיצבו את מנהיגותם של השניים רב המשותף על השונה, ובקיצור, או בלשונה הרשמי של התחרות, "שתי דרכים – מטרה אחת". לא בטוח שראש הממשלה הראשון היה מסכים עם זה.

שלושת הנושאים המרכזיים הנבחנים בשלב המחוזי מבטאים הן הסכמה וניסיון לאיחוד לאומי (תנועת המרי) והן קונטרוברסיה (אלטלנה והשילומים). כאן מעניינת במיוחד מידת רוחב היריעה ביחס לכל נושא. הפרק סערת השילומים הוא דוגמה טובה להכפפת המציאות ההיסטורית כפי שהתקיימה בפועל לסיפור שמספר משרד החינוך. על פי החידון, הסערה שפרצה בארץ בראשית 1952 וזעזעה את יסודות הדמוקרטיה הישראלית הצעירה תוך גרירתה למחוזות האלימות הפוליטית, מתנסחת כאן כוויכוח בין בגין לבן-גוריון - ולא מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית רחבה שהעסיקה את הקשת הפוליטית כולה. לא רק חרות היתה נגד מפא"י, אלא (כמעט) כולם, לרבות הימין המתון (הציונים הכלליים), השמאל הציוני שאז עדיין היה מאוחד (מפ"ם) והקומוניסטים, כמובן. אמנם הרטוריקה של בגין סוחפת ומתסיסה במיוחד, אבל מה עם גיבורים וגיבורות אחרים של הסיפור? כותרת מתאימה היתה יכולה להיות: "עמדותיהם של בגין ובן-גוריון בוויכוח על המשא ומתן לשילומים מגרמניה המערבית". קליט פחות, מדויק יותר.

עיון בנושאים המרכזיים ובדפי ההכנה לקראת החידון בנושא "אנשי שם" לתלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי מלמד על הניסיון לכפות איזון: בסך הכול ארבעה נושאים, שניים לכל איש. לבן-גוריון רעיון החלוקה (ב-1937, נוכח ההצעה של ועדת פיל, וב-1947, לנוכח ההצבעה באו"ם על החלטה 181; בולטת בהיעדרה: שנת 1967) והכרזת המדינה. לבגין – המרד (ב-ה' הידיעה וללא פירוט, ואף לא: "המרד נגד הבריטים". האם משרד החינוך מניח שתלמידי כיתות ה'-ו' מנחשים את כוונותיו מעצמם, ולא מעלים בדעתם, למשל, את המרד הערבי, את מרד בר כוכבא או את מרד גטו ורשה?) והסכם השלום עם מצרים. 

החתירה לאיזון מחמיצה את העיקר. היא מדכאת את הבנת קיומה של מורכבות, ומגרשת סימני שאלה. החתירה לאיזון באה לידי ביטוי גם מבחינה גראפית, כאשר האבחנה בין עמדותיו של בן-גוריון לאלה של בגין מוצגת בדפי ההכנה לחידון לפעמים כטבלה - אמצעי המכפיף את הדברים לשורות וטורים שווים. זוהי שיטה בטוחה לשינון חומר ופליטתו. במדעים הומניסטיים, ודאי בהיסטוריה, אחד ועוד אחד אינו בהכרח שתיים.

החידון הוא סימפטום: שורש העניין הוא בבחירת שני האנשים כדוגמה ל"מנהיגות פורצת דרך", שיש בה כנראה גם ממד נוסטלגי; געגוע לנקודת אור בפוליטיקה הישנה, כמיהה למנהיגים עם חזון ודרך, שתופסים תנומה על כיסא במטוס ומנהלים אורח חיים צנוע באמת. הבחירה בשני האנשים האלה, שמייצגים מנהיגות פורמלית, לבנה, של גברים, מלמדת יותר מכול על משרד החינוך דהיום, שמגביל, תוחם ומצמצם ובה בעת מכפיף את ההיסטוריה לצרכיו, ולא מנסה, וחבל שלא ניסה, לגלות בעצמו מנהיגות (חינוכית!) פורצת דרך, שתשחרר את התלמידים והתלמידות מהמסגרת, תעורר בהם מחשבה, יצירתיות ומקוריות. למשל, בחיפוש פניה של מנהיגוּת בעיר, במשק מושב עולים שהוקם על חורבות כפר פלסטיני וברפת בקיבוץ.

החידון הוא סימפטום גם למקומן של נשים בחברה בישראל ולסדרי העדיפויות בנושא מקומו של מגדר במערכת החינוך הממלכתית. מי שיחפשו את האישה לא ימצאו אותה בין דמויות המנהיגים. אפילו לא גולדה מאיר נפקדת כאן, והיא הרי אישיות רצויה בקרב השבויים וגם השבויות במיתוס השוויון בין המינים בחברה הישראלית. לשון החידון כולו פונה לתלמידים ולא לתלמידים ולתלמידות, ועל כן אפשר לחשוב שילדוֹת בכיתות ה'-ו' או נערות בכיתה ז' אינן מועמדות להשתתפות בו או אולי לא מעוניינות.

כותרת החידון נטענת משמעות נוספת, עכשווית: ראו נא, תלמידים (ותלמידות) כיצד מנהיגים כותבים היסטוריה, וכלשון הנוער: עושים אותה. גם במקרה זה, דיון בעבר משקף גם את המציאות בישראל שאנו חיים בה ואת פועלה של הנהגה להנחיל את מסריה. משמעות זו משתקפת, למשל, במובאה מאת בן-גוריון שבחר שר החינוך לשעבר לפתוח בה את דבריו בנושא בחוזר המנכ"ל: "במשחק הזה של כוחות היסטוריים יש שמופיע שאנס היסטורי גדול", ציטט גדעון סער; "ישנו רגע גדול אחד בשעה שבו השמים נקרעים וכל מה שאתה מבקש תקבל".

מותר לקוות שהמשתתפים והמשתתפות בחידון יוכיחו גישה שונה מזו שמציג משרד החינוך: סקרנים, עירניים, נמרצים ותאבי דעת, ואם אפשר גם – חרוצים, אך יותר מכול: כאלה שהבחינות הארציות של מערכת החינוך הפורמלית, בין אם מדובר במיצ"ב או מבחן הבגרות, לא יכבו את ניצוצות הביקורתיות שלהם ולא ידכאו את הפוטנציאל שלהם להיות פורצי דרך בתחומם. 

התשובה: כי ראשי התיבות של שמותיהם זה BB, תודה לחנוך בן-פזי