17 במרץ 2013

יופי של סיפור (שואה)

אפרופו תחרות מלכת היופי


את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון לאשה. בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת לאשה הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו בלאשה רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה; לאשה? נו, באמת.

סגנית מלכת היופי של ישראל וסגנית מיס עולם לשנת 1956.
צילום מאתר לאשה

באמת.  לאשה הוא אוצר בלום, ולא רק מפני שהפמיניזם נגלה לעיני המתבוננת גם ובעיקר מפרספקטיבה היסטורית (ידעתן, למשל, שבשנות החמישים הופיע בו מדור קבוע שסיפק ייעוץ משפטי לנשים, בין היתר בנוגע לאפלייה המובנית בחוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953? מהמרת שלא), ולא רק מפני שגם עיתוני נשים אחרים שהופיעו אז גם הם עסקו בנושאים של טיפוח הגוף. אם סבתא שלכן גרה בתל-אביב תשאלו אותה אם היא שמעה על האחיות נינה בלה.

היותו מקור חשוב נעוצה גם בתפוצה הרבה שלו: אמנם נתוני הרייטינג שאז לא קראו להם כך קשים להשגה אז קצת כמו היום, אך היה זה אחד השבועונים הנפוצים במדינה. העיתון החל להופיע ב-1947 כמוסף של ידיעות אחרונות ועד מהרה החל להופיע בנפרד, ושמו לאשה: השבועון העממי לבית ולמשפחה. אמנם ערך אותו גבר, כך היה עד 1996, אך מרבית חברות המערכת היו נשים. היום יש בו מדור ושמו "חדר משלך".

מאז שנת 1950 עומדת מערכת לאשה מאחורי תחרות ארצית שהפכה למסורת לאומית, והיא מלכת היופי של ישראל. כפי שכבר כתבה פרופ' חנה הרצוג (בכתב העת קשר, גיליון 28), עיתונות נשים אינה רק מרחב המשעתק את מקומן המוגבל של נשים, אלא גם מאפשר להן מרחב להשמעת קריאת תיגר: תחרות מלכת היופי היא מרחב המאפשר הצגת עמדה ופריצה קדימה; ראו את הסיפור של לינור אברג'יל. לא פחות מזה, תחרות מלכת היופי היתה הזדמנות.

מועמדות לתחרות מלכת היופי עם ארטיק. אבל גם אלנבי כבר מזמן לא מה שהיה

מלכת היופי של ישראל לא היתה התחרות היחידה שהשתתפו בה נשים בלבד: מעקמות האף וגבוהות המצח מוזמנות להכיר את תחרות "עקרת הבית הישראלית" ואת תחרות "אם השנה" שתיפקדו כאילו כאלטרנטיבה ראויה אך לא פחות מתחרות מלכת היופי הנציחו את הסטריאוטיפים המקובלים ואת מרחב הפעולה של הנשים -- הבית -- ואת תפקידיה כנגזרים מייעודה, האימהות.

חם בתל-אביב, אבל האופנתיות מחייבת: שימו לב לכפפות. 
צילומים: האנס פין אוסף התצלומים הלאומי


ב-1956 השתתפה בתחרות מלכת היופי צעירה שעברה את השואה. רינה וייס היתה אז בת 19. שבע שנים בארץ. היא הגיעה ארצה כשהיא בת 12, בערך, וגדלה בחברת נוער בקיבוץ. אמנם היא היתה הכי יפה מבין כל המועמדות, כתב גם נתן דונביץ' בעיתון הארץ כשהקדיש חלק נכבד מטורו לתחרות היופי, אך לכו דעו מה הלך מאחורי הקלעים. רינה וייס באמת היתה הכי יפה, אך לא בת הארץ ולכן לא זכתה במקום הראשון אלא במקום השני והוכתרה בתור סגנית מלכת היופי של ישראל.

כנהוג יצאה לייצג את המדינה בתחרות בינלאומית: היתה זו תחרות מיס עולם שהתקיימה אז בלונדון. הימים היו בין סתיו לחורף 1956, ימי מבצע סיני. העיתונאים הבריטיים התעניינו בצעירה מישראל שהיה לה סיפור עיתונאי טוב. כתב של הדיילי מירור הפגיש אותה עם אחד ממשחררי ברגן בלזן, מחנה בו נמצאה יחד עם אמא שלה. הפגישה כמובן היתה מרגשת והצטלמה יפה, וההמשך אפילו יותר: גם בתחרות זו זכתה ניצולת השואה מישראל במקום השני. במקום הראשון זכתה מיס גרמניה (המערבית) או בלשונו של דוד בן-גוריון "גרמניה האחרת". בשביל רינה וייס זה לא היה משנה.

מערכת לאשה דיווחה בהרחבה על התחרות: כך היא עושה גם היום. גם הדיווחים על מסעה של רינה וייס ללונדון היו נרחבים, בכל זאת היה כאן סיפור עיתונאי טוב. הסיפור של רינה וייס היה מעניין עוד כשהיתה מועמדת, וכשזכתה בתארים, גם ראיון אישי וליווי צמוד לתחרות בלונדון. העיתונים בשחור-לבן הראו אשה יפה באמת.

היסטוריוניות והיסטוריונים אינם נוהגים לראיין את מושאי מחקריהם: כך למדתי בשנה א' בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב. כך גם כעבור כמה שנים, כאשר שאלו אותי מהו בדיוק נושא המחקר שלי לדוקטורט הייתי הודפת בסבלנות את האמירה "בטח את מראיינת הרבה ניצולות שואה". בטח לא. אבל הסקרנות. בלעדיה הרי אי אפשר לעבוד.

לא היה קל להגיע לרינה וייס: היא נושאת את שמו של האיש שהתחתנה איתו זמן לא רב אחרי הזכייה, ועד שנפגשנו גם עברה דירה. מערכת לאשה התחלפה מאז ואישה לא זוכרת, אך קצת חוט נמצא בזכות זכרונה הפנומנאלי של העיתונאית הוותיקה ברוריה אבידן-בריר. לרינה וייס כבר מלאו שבעים, והיא יפה מאוד, קולה חם וליבה רחב. פגשתי אותה בפעם הראשונה לפני יותר משבע שנים. התרגשתי כמו שאפשר להתרגש מפגישה עם גיבורת ספר שקראת ונגע לליבך. מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים. כשחשבתי מה יהיה הסיפור שיפתח את הספר כמעט מההתחלה היה ברור שזו תהיה היא. 
לכתבה "מיהי גיבורה?" מאת צפורה רומן בשבועון לאשה

למאמר "לאשה כגורם מעצב בזיכרון השואה בישראל: המקרה של מלכת היופי" בקובץ הסנה שלא אוּכּל: ניצולי השואה במדינת ישראל בעריכת מירי פרייליך, הוצאת מכללת בית-ברל וקרן אברט - בעברית ובגרמנית

למאמר לכל אישה יש שם: השבועון לאשה והשואה בשנות המדינה הראשונות בכתב העת קשר (גיליון מס' 38) של המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית, אוניברסיטת תל-אביב 

למאמר "מאה ילדות של מי? המפגש בין ניצולות צעירות לחברה הישראלית" בקובץ המאמרים הנשמע קולם? בעריכת בעז כהן, הוצאת מאגנס