30 במרץ 2013

איך קוראים לך תזכירי לי?

בעקבות חברת הכנסת שרה כפרי*


הסטודנטית והסטודנט במכללת סמינר הקיבוצים לכתוב על חברת הכנסת שרה כפרי במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה בחרו בה דווקא מפני שלא היתה דמות ציבורית ידועה, לא להם ובוודאי לא לציבור הרחב. הערך עליה בוויקיפדיה העברית היה דל: גננת במושב העובדים הראשון, פעילה בארגוני נשים, ח"כ מטעם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אך זה כמעט הכול. גם תוצאות החיפוש בגוגל היו מועטות. מבחינה זו, שרה כפרי לא היתה יוצאת דופן מקרב חברות הכנסת הראשונות, שרובן ככולן אינן ידועות, למעט גולדה מאיר, שהיתה גם שרה. 


גננת, מחנכת, מייסדת, מחוקקת, אימא לארבעה

הערך שרה כפרי נמנה עם הערכים אותם מרחיבים הסטודנטיות והסטודנטים ואינם יוצרים אותם יש מאין. הנחת העבודה הויקיפדית היא כי גברים ונשים שכיהנו או מכהנים כחברים וחברות כנסת ראויים לערך, ועל כך אין שאלה או דיון. במקרים רבים, ודאי כאשר מדובר על נשים, המידע שהופיע עליהן היה מועט, ומקורו בדרך כלל בדף הח"כית באתר הכנסת. 

נולדה במינסק ב-27 ביולי 1900. להוריה, פרומה ומאיר קפלן, היה בית מסחר לחוטים, והיא היתה הקטנה מבין עשרה אחים ואחיות. אחד מהם היה אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. היא החלה את פעילותה החברתית כשהיתה כבת 18, בתום מלחמת העולם הראשונה, בטיפול ובחינוך ילדים. מנהלת מחלקת החינוך במינסק רצתה שתמשיך בלימודי חינוך, אך היא החליטה לעלות לארץ. 

היא הגיעה ארצה בימי העלייה השלישית ולמדה בסמינר לוינסקי. כשהגיעה לארץ גרה בחדר בבית משפחת שרתוק. בזכרונותיה סיפרה על פניה שרתוק, אמו של משה שרת, לימים ראש הממשלה, ש"קלטה אותי כמו בת". ארוחת בוקר אכלה בבית שרתוק: פניה שרתוק "לימדה אותי לאכול עגבניה, שבהתחלה לא יכולתי לסבול את ריחה וטעמה". ארוחה חמה אכלה במטבח הפועלים בתל אביב. היא למדה אצל הגננות הוותיקות בארץ: יהודית הררי וחסיה פיינסוד-סוקניק. 

איך חגגו יום הולדת בגן לפני 100 שנה?
בעקבות המחנכת יהודית הררי (אייזנברג) 
פמיניסטית דור 5

בסיום לימודיה הקימה גן לילדי העובדים והמורים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ואחר כך הגננת הראשונה בנהלל. הצריף של גן הילדים היה סמוך לגורן, שם "היה נחמד לבלות על ערימות הקש והתבואה". יום הלימודים בגן נמשך עד הצהריים, אך אז "באה ההצעה לאפשר לילדים לשהות בגן הילדים עד לשעה ארבע אחרי הצהריים וכן לדאוג לכלכלתם". היה זה פתרון לשתי בעיות: "האמהות חברות נהלל עבדו קשה מאוד. יום העבודה התחיל מוקדם בבוקר ונגמר מאוחר בערב, לאור המנורה, ולא היה להן זמן לטפל בילדים". מלבד זאת, התזונה היתה ירודה ו"הן הפצירו בי מאוד שאקבל על עצמי את הדאגה להזנת הילדים, שאבשל בשבילם ארוחת צהריים ועוד שתי ארוחות קלות". 

בארץ נמנתה עם מייסדי ומייסדות מושב העובדים כפר יהושע. בפעילותה הפרלמנטרית התמקדה בחינוך וסעד, מה שנקרא היום רווחה, בעיקר למען ילדים מוגבלים ומשפחותיהם. היא היתה ערה לאי השוויון בין נשים לגברים בסביבת מגוריה ובמיוחד בקרב הציבור אותו ייצגה: מושב העובדים. "תפקיד האשה במושב אינו מתמצה בטיפול בילדים", נכתב בספר "חיים של משמעות", בו נכללו דברים שהעלתה בכתב והשמיעה בעל פה. "היא חברה שווה לכול, בעלת זכויות וחובות שוות. דווקא במושב, המיוסד על הפרט, הבונה את חייו ואת משקו על פי נטיותיו הנפשיות, חייבת החברה להיות שווה על החבר ביצירת המשק, כן לשאת על שכמה את עול קיום המשפחה". 

היא עצמה נשאה בתפקיד הכפול: היתה אם לארבעה ילדים, אותם גידלה בשעה שטיפלה במשק בכפר יהושע והמשיכה לעבוד בגן הילדים בנהלל. בהמשך נבחרה למזכירות תנועת המושבים והיתה צירה בקונגרס הציוני, פעילה בארגון אמהות עובדות ובמועצת הפועלות. "הבנתי שזו מלחמת הקיום שלנו, ולא יכולתי לעמוד מן הצד, הייתי חייבת לתרום את חלקי", כתבה. הילדים נשארו במושב והיא נסעה. "ייתכן שביציאתי גזלתי מן הילדים שעות בילוי ומגע אינטימי עמהם שהיו דרושים להן, אך לעומת זאת גברה עצמאותם, כושר עבודתם גדל, וכן יכולתם לעמוד מול קשיי החיים, והם התחשלו במידה לא קטנה". ב-1953 נהרג בן הזוג שלה, מיכאל קוקסו, בתאונת דרכים. אחרי שקמה מהשבעה חזרה לתפקידה הציבורי. "חזרתי בשחורים לתפקידי", כתבה, "הכל הטמנתי במעמקים". 

היא היתה מודעת לתגובות לבחירתה של אישה לצאת מהבית. "נטוש ויכוח, אם אמא שיוצאת לעבודה בחוץ עושה זאת על חשבון הילדים, האם יש לכך הצדקה מוסרית? נדמה לי שמבחינת התפקיד שמילאתי, היתה הצדקה מוסרית ליציאתי, והיה הכרח להיענות לתביעה שהופנתה אליי". היא היתה חברה בכנסת השנייה והשלישית, ומילאה את מקומה של חברת הכנסת חסיה דרורי בסיעת מפא"י, והתמקדה בתחומי חינוך וסעד. היא היתה חברה בוועדת השירותים הציבוריים ובוועדת החינוך של הכנסת. "רציתי לנצל את ההזדמנות שניתנה לי כדי לסייע לאנשים", כתבה. 

חסיה דרורי אמרה את זה קודם
תהיי אישה ותחוקקי 
נשים בכנסת ה-20: מה השאלה?

שנים ספורות לפני מותה דיברה על ההבדל בין ישראל של ימיה לבין ההווה. "ההבדל קיים לא בהתפתחות הטכנית ובשינויים הנובעים ממנה, אם זה מכשיר שמדיח כלים או מכונה זו או אחרת. ההבדל הוא גם בציפיות של האדם, מה מניע אותו. נדמה לי שבדוק השלישי רבה השאיפה לחומרנות יותר מאשר היתה בזמננו". היא אמרה זאת בסוף שנות השבעים, אך נראה שהדברים אקטואליים גם עכשיו. 

שרה כפרי נשאה כמה וכמה שמות משפחה: היא נולדה כשרה קפלן, בנהלל פגשה את מיכאל קוקסו והם נישאו. בעברית היה שמם כפרי, ודאי על שם מושב העובדים ששניהם היו בין מייסדיו. בשם שרה כפרי חתמה על ספריה. אך במרוצת השנים נודעה גם בתור שרה כפרית: כך כתוב בעמוד שלה באתר הכנסת, ובהתאם לכך קיבל את שמו הערך עליה בוויקיפדיה העברית. 

שביט בן-אריה, שחיבר את הספר חברות הכנסת ובו פרטים ביוגרפיים על כל אחת ואחת מהנשים שכיהנו אי פעם כנבחרות הציבור במשכן, הזכיר לי שהוספת הסיומת ית היתה גם מנת חלקן של חברות כנסת אחרות, ביניהן כמו חסיה דרורי(ת), חברתה של שרה כפרי לסיעת מפא"י בכנסת. הערה זו מחזירה למסמכים: אכן, פעם דרורית ופעם דרורי; כך גם בנוגע ליהודית שמחוני. מדוע בחרו להזדהות כך? התשובה לא ברורה לגמרי. אפשר לפרש זאת כאקט פמיניסטי, הנה הן הופכות את שם המשפחה המנוסח בלשון זכר ללשון נקבה, אך דומה שאין זה הכול.

הסיומת "ית" מבטאת הקטנה, צמצום ופיחות: כף וכפית, מפה ומפית, צנון וצנונית, ארון וארונית. כך גם בשמות של נשים, לא פעם הנכדה תיקרא שרית על שם סבתא שרה. כמו שמסבירים באקדמיה ללשון עברית, זו, בין היתר, אחת הדרכים לסמן הקטנה בעברית. דרך אחרת היא לפנות אליהן בשם פרטי בלבד, כפי שהיה למשל במקרה של האישה הראשונה והיחידה (בינתיים) שעמדה בראשות ממשלה בישראל. 

באתר הכנסת היא עדיין נקראת שרה כפרית. אולי בצדק. 

* הפוסט עודכן ב-24 באפריל 2018