24 בפברואר 2013

עיתונאית גדולה

בעקבות הערך חנה זמר בויקיפדיה 


ב-1965 החליטה עיתונאית מעריב תמר אבידר לכתוב על נשים בעיתונות. באותם ימים פנו עשרה אנשים לבקש עבודה במעריב, אז עיתון הנפוץ במדינה. שבעה מהם נשים. מספר הנשים בעיתונות גדל ו"נערות, בחורות ונשים צעירות חולמות לעסוק במקצוע שלמראית עין יש בו הילה וזוהר, והכרוך באירועים מרשימים ופגישות עם אישים". כל מי שעבדה פעם במערכת עיתון יודעת עד כמה רחוק דימוי זה מהמציאות. 


האישה הראשונה כאן שעמדה בראש עיתון יומי גדול.
הצילום מאתר העין השביעית

לפני שנות אור התקבלתי לעבודה במוסף השבועי של העיתון של תמר אבידר. לבד מפרסום כתבות שעל מועד פרסומן לא התחייב, הבטיח העורך, שהיה אימת הכתבים והכתבות, גם סוג של שכר קבוע. האליה נמצאה בתפקיד: אחריות על אימות פרטי מידע. שאלתי איפה. העורך אמר: מדור הרכילות, והבטיח שקצה אצבעי לא תיגע ברפש. הייתי בת עשרים ומשהו ועבודה במוסף נראתה כמו עוד סיבה טובה לדחות את הלימודים באוניברסיטה. בלעתי את הצפרדע. אחרי כמה חודשים ירקתי. נדמה לי שגם שתי העיתונאיות שיצאו למסיבות הכי נחשבות בעיר בסוף עשו אותו הדבר.

גם ב-1965 זה היה ידוע. אך גם אחרי שההילה מתפוגגת, נשים שהחזיקו מעמד ונקלטו במערכת לא טיפסו גבוה בסולם ההיררכיה העיתונאית, אלא בדרך כלל נתקעו במדור לנשים. כמעט לכל עיתון היה כזה, ובשנות המדינה הראשונות נדיר מאוד למצוא ביי-ליין (קרדיט) של אישה מחוץ להם. לנוכח מציאות זו העלתה תמר אבידר את שאלת מיליון הדולר הפמיניסטית, מדוע זה קורה? ובלשונה: "האם המעצור להתקדמות נעוץ בתוך תוכן של הנשים, או שמא הסביבה מציגה מכשולים על דרכה של האישה העיתונאית?"

כדי להשיב עליה ערכה משאל בין עיתונאים ועורכים בכירים. ממצאיה יכולים ללמד הרבה על מעמד האישה בעיתונות אז. כולם הסכימו בנוגע לקושי הבסיסי: עיתונאים חייבים לעמוד על המשמר 24 שעות ביממה, ו"אשה אינה מסוגלת לעשות כן בשל הטיפול בילדים וטיפוח הבית". לאה פריד, עורכת המהדורות האזוריות של מעריב, מה שנקרא פעם מקומונים, הסבירה: "הקריירה המקצועית של האשה נמשכת באופן מקביל לזו של הגבר רק עד ליום נישואיה".

מדוע נשים לא הצליחו לפרוץ את גבולות המדור לנשים? שמואל שניצר, מבכירי מעריב ולימים עורכו הראשי, הסביר: "האשה הגבילה עצמה, מרצון, לשוליים של הכתיבה העיתונאית והיא מבכרת לכתוב על בישול ואופנה. נשים אינן מנסות להיכנס לשטחי חדשות לגיטימיים, הן מתעניינות בפוליטיקה רק בשעה שלוקחים את בניהן לצבא. רק האשה אשמה בכך שלא זכתה להגיע לצמרת בעולם העתונאות". כרמלה מנשה היתה אז בת 16. טלי ליפקין-שחק, אותה תמנה עורכת דבר חנה זמר ב-1982 לתפקיד הכתבת הצבאית של העיתון, היתה בת תשע.

מעודד לגלות שלא הכול הסכימו איתו: אהד זמורה, עורך דבר השבוע, חשב ש"אישה בעלת כשרון יכולה להתמודד ללא מעצור". עורך העיתון הבוקר, ביטאון מפלגת הציונים הכלליים, חשב שעבודה קשה והרחבת הידע יאפשרו לעיתונאית להתגבר לא רק על הקשיים האובייקטיביים אלא על הזלזול מקרב עמיתיה הגברים במערכת, והנה עוד דוגמה למאבק הכפול שעל נשים לנהל במסגרת ארגון גברי.

אף על פי כן רובם הסכימו שעיתונאיות צריכות להתמקד בנושאים שהן מכירות. לאה פריד ממעריב אפילו חשבה ש"במרבית המקרים מתקשה האשה בניתוח רעיונות מופשטים. לעומתה מחונן העתונאי הגבר, בדרך כלל, ביכולת של מחשבה מופשטת ובכוח אנליטי המאפשר לו לסקור את הרעיונות הפוליטיים והמדיניים. יצחק לבני הסכים ואמר שנשים מצליחות יותר בכתבות המגזין ועל כן "מוטב שתתרכזנה במסירת חוויות". האמת היא, גילה כאילו בסוד, שאיננו אוהבים נשים (עתונאיות) דעתניות ותוקפניות.

חנה זמר חשבה ש"כתיבה על אופנה, בישול וגידול ילדים אינה פחות חשובה מזו של הגבר העוסקת בהווית העולם ואולי יש לה יותר השפעה ותועלת בקרב ציבור הקוראים". הנושאים שעד לפני כמה עשרות שנים נחשבו כ"חדשות רכות" הלכו וכבשו את עמודי העיתונות, הן הכתובה והן האלקטרונית - תסתכלו רגע בעמוד הראשי של ynet או בכתבות המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 או 10.

זה עניין של גישה, אמרה: "אם העתונאית בּזָה לתארים ולמקומה הפורמאלי בסולם ההירראכיה והיא משתדלת למלא חובתה בשטח בו היא מתמצאת - אין כל 'פחיתות כבוד' בכך". בכלל, ציינה בהלצה מסוימת, "מקצוע העיתונאות תפור עבור 'מידות' האשה: את עובדת, עובדת, עובדת, משקיעה כל כולך במשהו שלאחר זמן קצר חדל מלהתקיים. כל מה שעשית בכל כך הרבה עמל - כבר אינו קיים בפני עצמו. זה מביא אותך למין הרגשת תסכול, והאשה הרי רגילה מדורי דורות לעבודות מסוג אלו. וכי הבישול או מלאכת נקיון הבית אינן כאלו?"

אלה לא היו תחומי הסיקור שלה. בעבודתה רבת השנים בעיתון דבר היתה חנה זמר בין היתר כתבת פרלמנטרית ושליחה בוושינגטון. בימיה כעורכת שימשה גם כיו"ר ועדת העורכים. היא לא נולדה בארץ אלא בברטיסלבה ועברה את מוראות השואה ברוונסבריק. היא לא היתה האישה היחידה במערכת דבר שעברה את השואה. בדומה לרות בונדי, נושא זה לא עמד בלב עבודתה העיתונאית.

בתום המשאל הסיקה תמר אבידר שהמפתח הוא בהשכלה. ככל שיעלה מספר הנשים בעלות ההשכלה האקדמאית בקרב העיתונאיות כך יעלה מספרן בקרב צמרת המערכת, וחזרה על מה שאנחנו יודעות: "אשה עתונאית חייבת לגלות בדרגים הגבוהים יכולת גדולה הרבה יותר מזו של העתונאי הגבר".


לערך חנה זמר בוויקיפדיה
לפוסט בעקבות הטור של רות בונדי בדבר השבוע