27 בינואר 2013

גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בעל וילדים

קריאה חדשה ב"יומנה של נערה"*


אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.



בשנות החמישים היה "יומנה של נערה" רב-מכר בארץ: עם הופעתו בעברית בשנת 1953 פורסמו קטעים ממנו בעיתון מעריב, אז רב תפוצה והשפעה, והספר נשלח במתנה למנויי דבר השבוע. ב-1957 העלה תיאטרון הבימה את המחזה "יומנה של אנה פראנק" בבימויו של ישראל בקר. נסים אלוני תרגם את המחזה שכתבו פרנסיס גודריץ' ואלברט הקט והצליח מאוד בניו יורק שנתיים קודם לכן. גם בארץ זו היתה הצלחה קופתית. לתפקיד אנה נבחרה עדה טל. 

באודישנים לתפקיד הראשי בסרט The Diary of Anne Frank נבחרה מילי פרקינס לתפקיד. זה היה סרטה הראשון והוא הפך אותה לכוכבת. מאז שיחקה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, ביניהן אופרת הסבון צעירים חסרי מנוח. הסרט "יומנה של אנה פראנק" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר, אך הפסיד ל"בן חור". בסוף שנות החמישים יזמה מערכת מעריב לנוער משאל קרב תלמידי תיכון בו התבקשו לספר מה קראו לאחרונה: במקומות הראשונים נרשמו ספרים מתורגמים. יומנה של נערה הגיע למקום השני, אחרי עלובי החיים. במשאל דומה שערך עיתון אחר הגיע גם כן למקום השני, הפעם אחרי אקסודוס. הספר עורר בנערות ובנערים לכתוב יומן אישי בעצמם.

השחקנית עדה טל בתפקיד אנה פראנק, הבימה (1957)

כך קמה אנה פראנק לתחייה, ובעברית: הכול הדגישו את תמימותה ורגישותה, וברוח דמותה בהצגה גם אלמנטים נשיים מסורתיים. עיתונאי מעריב שמואל שניצר, שגם תרגם את היומן לעברית, כתב שלדעתו לפי היומן אנה פראנק היתה "אמיצה וחזקה" אבל הדמות על הבמה הציגה אותה דווקא כ"מפוחדת, היסטרית, חלשה". בהתאמה, הועצמו אלמנטים גבריים בדמותו של האב, אוטו פראנק, ששיוו לו "קווי גבורה ולווית-עוז". שניצר לא אהב את זה, אבל הסביר שכנראה זה הכרחי בתהליך עיבוד היומן למחזה מצליח. הוא צדק: התאמת תכונות הגיבורה לסטריאוטיפים מקובלים בחברה הישראלית כמעט הכרחית להצלחה מסחרית.

על כן ברור מדוע חלומותיה ושאיפותיה של אנה פראנק שלא עלו בקנה אחד עם הנורמות האלו הוצנעו, על אף שאלה ברורים מאוד: "אני רוצה להתקדם", כתבה באפריל 1944, "איני יכולה לתאר לעצמי, שאצטרך לחיות כמו אמא [...] וכל שאר הנשים העושות את עבודתן ואחר כך הן נשכחות. לי דרוש משהו מלבד בעל וילדים". במאי 1944 כתבה: "החלטתי בלבי, שחיי יהיו שונים מחיי נערות אחרות, ושאחר-כך יהיו שונים מחייהן של עקרות בית רגילות".

בחודש יולי אותה שנה סיפרה כיצד קילפה תרמילי אפונה: "אני מצחיקה את כולם ומרגישה שאני כמעט מתה מטמטום. עם כל חוט שאני תולשת, גוברת כי ההחלטה שלעולם, לעולם לא ארצה להיות רק עקרת בית!". אמנם אלה קשורים ליחסיה של אנה פראנק עם אמה שעל פי היומן לא הצטיינו בקרבה יתרה, אך מגלים גם תודעה פמיניסטית של נערה שעמדה על זכותה לפעול גם מחוץ לגבולות המקום והתפקידים המסורתיים של נשים -- לא רק בבית, לא רק בלידת ילדים, גידולם וחינוכם.

הגרסה הראשונה ליומן בעברית, 1953. פעם אחת אפילו קראו לה חנה


הפער בין היומן לבין הדמות הציבורית ניכר בניסיונות להפוך את אנה פראנק ל"אחת משלנו", למרות שמעולם לא היתה ציונית. העיתונאים הדגישו שמדובר על יהודייה ופעם אחת אפילו הצמידו לה שם עברי, חנה. ביומנה כתבה אנה פראנק: "משאלתי הראשונה אחרי המלחמה היא - להיות הולנדית! אני אוהבת את ההולנדים, אני אוהבת את ארצנו, אני אוהבת את השפה ואני רוצה לעבוד כאן".

היא ביטלה את חלומה של אחותה מרגוט: "הייתי רוצה לנסוע לשנה לפאריס, ואחר-כך לשנה ללונדון, כדי להשתלם בשפות וללמוד תולדות האמנות. השווי-נא זאת למרגוט - היא רוצה להיות מיילדת בארץ-ישראל!". תמונה במחזה בתיאטרון הבימה הציגה את המסתתרים מדליקים נרות חנוכה במחבוא, אך על חג זה מיעטה אנה פראנק לכתוב. את חנוכה תש"ג הזכירה בקיצור, וחנוכה תש"ד לא נזכר ביומן, אלא ההכנות לחג המולד. זה לא הפריע לעיתונאים הישראלים להתרגש.

הפיכתה של אנה פראנק לגיבורת תרבות בארץ עוררה ביקורת, משמאל ומימין. שרה נשמית-שנר, פרטיזנית לשעבר, מהפעילים המרכזיים בבית לוחמי הגטאות ומחברת הספר "הילדים מרחוב מאפו", חשבה שהישראלים יצאו מפרופורציה כשנהו אחרי מה שהיא ראתה בתור "סנסציה של הגויים". היא טענה ש"יומנה של נערה" לא מייצג את חייהם של היהודים בתקופת השואה, ודאי לא ילדים וילדות, והציעה חלופות, כמו יומנה של יוסטינה מאת גוסטה דוידזון, לוחמת מחתרת מגטו קרקוב ואת "ידידי היער" מאת דוניה רוזן. ד"ר ישראל אלדד, פובליציסט רדיקלי ממנהיגי הלח"י, חשב שאין הצדקה שדווקא סיפורה זה ישמש סמל לעם היהודי שהושמד, והציע את יומנו של משה פלינקר, שפורסם בספר "הנער משה", שיסודותיו האוטוביוגרפיים וכשרונו הספרותי הזכירו את אלה של אנה פראנק.

משה פלינקר נולד בהאג. בשנת 1942 הסתתר עם בני משפחתו שלבוסף נמלטו לבלגיה. באפריל 1944, ערב פסח תש"ד, בעקבות הלשנה, נשלחה המשפחה לאושוויץ. אחיו הצעיר של משה מצא את היומן אחרי המלחמה ומסר אותו ליד ושם, שבהמלצתו של ש"י עגנון פרסם אותו כספר. פרופ' דב סדן כתב את המבוא. אלה לא היו החלופות האפשריות היחידות: באותם ימים פורסמו ספרים של צעירים על השואה, ביניהם יומנים של נערים ונערות, אך אלה לא השתוו לפופולריות של אנה פראנק ויומנה.


הקול היחיד שבאותם ימים לא התאמץ להציג את סיפורה של אנה פראנק כציוני ואפילו לא יהודי אלא ראה בו סיפור המלמד על מצוקה כלל-אנושית היה השבועון האופוזיציוני "העולם הזה" בביקורת על ההצגה בהבימה קראה המערכת לציבור להפיק לקח אוניברסלי:

"גורלה של אנה פראנק לא היה רק גורל יהודי. הוא היה גורל אנושי. הנערה המעונה יכלה להיות גם בת בודפשט או אלג'יר. היא יכלה אפילו להיות מסתננת צעירה באחד מכפרי המשולש הישראלי. היא יכלה להיות כל אדם העומד בודד וחסר ישע מול איתני העולם הפוליטי האכזר. שום אמת אלוהית, לאומית או חברתית אינה יכולה להצדיק אף את קיראתה של ילדה מעונה אחת. אם אזרחי ישראל יחושו זאת [...] הרי שיתעלו לרמה מוסרית שתשמש בסיס איתן יותר לקיומה של המדינה בטווח הארוך, מאשר חישובי הנוחות הפוליטי של השעה החולפת".

ב-27 בינואר חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אמנם העיסוק הרשמי בנושא שמור בדרך כלל לכ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואם בקרב ציבור דתי-לאומי או חרדי  גם בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. אך גם ה-27 בינואר מהווה בעבור מערכות העיתון, תכניות הטלוויזיה והרדיו ואתרי האינטרנט הזדמנות לפרסם סיפורים על השואה, לפעמים להזמין ניצולה כדי לספר על מה שעברה, אך בקיצור, שכן זמננו אינו מאפשר זאת. לפני כשנתיים ראיתי זאת כאשר ישבתי לצידו של ניצול שואה באולפן הטלוויזיה החינוכית ברמת-אביב. מולנו ישבו שני מראיינים ותיקים שניכר שהיו עסוקים באייטם הבא.

יום הזכרון הבינלאומי לשואה הוא הזדמנות לעסוק בנושא השואה בהקשר אוניברסלי, משוחררים מהצפירה, מהטקס הממלכתי במסגרתו נוהג ראש הממשלה לקשור בין השואה לבין הצדקת מדיניות הביטחון של מדינת ישראל. יום הזכרון הבינלאומי לשואה הוא הזדמנות לעסוק בנושא השואה בזיקה לגילויים אחרים רצח עם (ג'נוסייד). מערכת החינוך הישראלית ממעטת לעסוק בנושא, אם בכלל. עצם קשירת השניים יחדיו מזמנת תחילתו של ויכוח בריא.

יום הזכרון הבינלאומי לשואה הוא גם הזדמנות בעבור מנהלת בית הספר, מחנכת הכיתה והמדריכים והמדריכות בתנועה להתבונן מחדש בסיפורים ידועים על השואה. כך יום הזכרון הבינלאומי לשואה יכול להיות גם הזדמנות לקרוא מחדש את יומנה של נערה ולהביט באומץ במסר האוניברסלי של גיבורתו שלא הלכה בתלם הנשי המסורתי ולחיות בשלום עם העובדה שאמנם כן, היתה זו נערה יהודייה, אך יותר מכול זהו סיפור על מצוקה כלל-אנושית.

* נוסח מורחב של מאמר שפורסם בהארץ