25 בדצמבר 2012

ללמוד על שואה וג'נוסייד

בעקבות ימי עיון בסמינר הקיבוצים


באביב 1988 פורסם בעיתון הארץ מאמר שכתב פרופ' יהודה אלקנה, אז ראש המכון להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ומנהל מכון ון-ליר בירושלים. המאמר בזכות השכחה הפך עם הזמן לטקסט קאנוני בנושא תודעת השואה. "איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן", כתב. "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש –'זכור'! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?". היה זה למעלה מארבעים שנה אחרי שפורסם באותו העיתון השיר "נדר" שכתב אברהם שלונסקישהיה ועודנו טקסט קאנוני, המוכר והידוע מטקסים כה רבים, בדרך כלל ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בו הזהיר, התרה, ציווהדבר לא לשכוח – עד דור עשירי.



על אף השנים המפרידות ביניהם וההבדל התהומי ואולי בזכותם, המאמר והשיר הללו הם טקסטים מייצגים בהקשר של זיכרון השואה בארץ. מה על הדור הבא של האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל לזכור? מה עליהם, אם בכלל אפשר לומר זאת בקול, לשכוח, וכיצד? זאת בעיקר בהקשר של התוכן והאופן שבו הילדות והילדים שלנו לומדים על השואה במסגרת מערכת החינוך הפורמלית של מדינת ישראל, המאוחדת והמפוצלת לגווניה ולזרמיה מגן הילדים ועד בכלל.

ימי העיון של סמינר שואה וג'נוסייד במכללת סמינר הקיבוצים, בהם משתתפים הסטודנטיות והסטודנטים שנה ג' מכל הפקולטות, נעים על המתח בין שני צוויים אלה. מטרותיהם לעורר בקרב פרחי ההוראה, המורות והמורים של הדור הבא, סקרנות ורגישות, הן בהקשר של משמעויותיה של השואה כמאורע חסר תקדים בהיסטוריה של העם היהודי, והן בסוגיה הרחבה והפחות מוכרת של הג'נוסייד (רצח-עם), במיוחד במאה ה-20. 

הסמינר מתקיים במתכונת של יום עיון, ובו ארבעה מושבים. המושב הראשון מוקדש ללמידה ולדיון משותף במושגים ובמונחים המרכיבים את שמו של היום. "שואה" מהי? ומה זה בדיוק ג'נוסייד? מה בין שואת היהודים, היא חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, לבין ה"שואה" של אחרים, בראשית המאה ה-20 ובסופה, למשל בארמניה או ברואנדה? במסגרת זו, חושפים פעילים בוועד למאבק ברצח עם, ארגון יהודי וכלל אנושי, גילויי ג'נוסייד בעולם, במיוחד במאה ה-20, ומספרים לסטודנטיות ולסטודנטים על המתרחש בשנים האחרונות בדארפור.  

המושב השני של יום העיון הוא מפגש עם עדוֹת ועדים ובני ובנות הדור השני והדור השלישי, או הרצאה ושיחה שעניינה היבטים חדשים לזכרון השואה בחברה הישראלית. בין המפגשים שהתקיימו היו מפגש ושיחה עם איל צוקרמן-מנשס, נכדתם הבכורה של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה. מפגשים אחרים התקיימו עם ז'וז'י קסטנר ומרב מיכאלי, בתו ונכדתו של ד"ר ישראל קסטנר, גיבור לאומי אמיץ-לב שהשתתף בפעילות להצלה המונית של יהודים בהונגריה, בין היתר באמצעות משא ומתן עם בעלי תפקידים במערכת השלטון הגרמני, בראשם אדולף אייכמן, שב-1957 נרצח בידי מתנקשים.

נושא השואה נדון לצד נושא הג'נוסייד, ולהפך. באחד מימי העיון נפגשים הסטודנטיות והסטודנטים עם פליט מדארפור שבשנים האחרונות בונה פרק חדש בחייו במדינת ישראל, בהנחייתם של פעילים בועד למאבק ברצח עם. על פי רוב זוהי הפעם הראשונה בה נחשפים הסטודנטים והסטודנטיות לסיפור רצח העם בדארפור, לא כל שכן לסיפורו האישי של צעיר, בערך בן גילם, שעבר את התופת הזו. לא פחות מרתק אותם/ן לשמוע מה עבר עליו בארץ, ומהי מדיניותה של ישראל בנוגע לפליטי רצח עם החיים כאן.

המפגשים מזמנים שיח סובלני ופתוח: באחד מימי העיון התארח הסופר והעיתונאי נזיר מג'לי, ששוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות על החברה הישראלית-פלסטינית ויחסה לשואה. בין היתר סיפר על המסע הייחודי שהוביל לאושוויץ בשנת 2003 יחד עם הכומר אמיל שופאני, בו השתתפו אישי ציבור ערבים ויהודים.

אחרי המפגש והשיחה מעבדים הסטודנטים והסטודנטיות את מה שלמדו בסדנאות אותם מובילים מנחים ומנחות מול נבו, מרכז לפיתוח דיאלוג חינוכי חברתי העוסק בתרבות זכרון השואה בישראל. במסגרת הסדנאות מזמינים המנחים והמנחות את הסטודנטים והסטודנטיות לשאול שאלות נוקבות הנוגעות לאופני זכרון השואה בארץ, למיסטיפיקציה של השואה, לאופן שבו הנושא מטופל במסגרת מערכת החינוך, ולהעלות תהיות ומחשבות בנוגע לשואה כפי שיספרו עליה לתלמידים ולתלמידות שלהם/ן.

סדנאות אלה, המעמידות במרכז התייחסות אוניברסלית, הומניסטית ואמיצה לנושא השואה, לא פעם מפזרת בקרב הסטודנטים והסטודנטיות את ערפל המיסטיפקציה בו היו שרויים/ות, לא פעם כתוצר של מערכת החינוך הישראלית, לרבות מסעות הנוער לפולין. בסיומם מתכנסים הסטודנטיות והסטודנטים לשיחת סיכום ולהזמנה לפעילות למען ניצולי וניצולות השואה בישראל דהיום, על רקע נושא זכויותיהם של הניצולים בהיבט החוקי והמשפטי. 

פעילות זו בסמינר הקיבוצים מתקיימת דווקא לא במועד המקובל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. זאת מתוך הנחה שהעיסוק בנושא השואה אינו מתייחד ליום זיכרון זה בלבד, שעוגניו המרכזיים הם הטקסים – מהטקס בבית הספר דרך הטקס העירוני ועד הטקס הלאומי: בפתיחת היום ברחבת יד ושם ובה נכבדים, שש משואות וכיתת צנחנים, ובנעילתו בקיבוץ לוחמי הגטאות – והצפירה המרתיעה בשעה עשר בבוקר. 

ימי העיון מתקיימים בחודשי החורף, לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ומשמשים הזדמנות לעסוק בהיבטים רחבים יותר של נושא השואה, שעניינם סבל כלל-אנושי ולאו דווקא יהודי, פרטיקולרי. זוהי הזדמנות לעסוק בנושא השואה בהיבט רחב יותר, מנקודת מבט אחרת, לאו דווקא תוך הצגת אופוזיציה למוכר ולידוע וגם לא כאלטרנטיבה לו, אלא כהשלמת החסר, שברבות השנים מתבררת כהכרחית וכחיונית. 

בשיח הציבורי הישראלי העיסוק בשואה הוא קבוע, יומיומי: היא מרחפת מעל מדיניותה של ממשלת ישראל מאז ומתמיד, משתלבת ברטוריקה של קבוצות שונות בחברה, ונוגעת באופן אישי – משפחתי, ממשי או מטאפורי – לכל אחת ואחד מאיתנו. הרי אין יום בו השואה אינה לא נזכרת. לצד מטרותיו לעורר מחשבה, רגישות וסקרנות, נועד יום עיון זה לשחרר את העיסוק בשואה, גם אם לרגע קט, מהמסגרת המוּכרת, ולא פעם גם להטיל בה ספקות.

פורסם ב"נעשה ונשמע" של סמינר הקיבוצים