8 בדצמבר 2012

כבר מותר לבכות

על הספר ריקוד השמחה והעצב מאת לאה בלומקרנץ-פריד*



למראית עין, הסיפור של לאה בלומנקרנץ-פריד שונה מסיפוריהן של נשים שהיו ילדות בתקופת השואה, שרדו ועלו לארץ ישראל. אך במובנים רבים סיפורה הוא גם ביטוי לקורותיהן של נשים אלה, שהושמע על-פי-רוב ונשמע ברבים במלואו רק כעבור שנים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה המחברת כבת שנתיים. כשהייתה בת ארבע וחצי הפקידו אותה הוריה, בטרם גורשה המשפחה לגטו בטַרְנוֹב, בבית נוצרים, ובו היא הייתה נתונה להשגחתה של אישה צעירה בשם ינינה ולנ'נגה. רוב ימי המלחמה עברו עליה במנזר קטן בעיר פשמישל, מקלט שמצאה לה מיטיבתה, ושם היא חיה תחת חסותה של אם-המנזר, שלא נהגה בה ברכות רבה ואף הייתה מניחה אותה לישון על רצפת הפרוזדור. הוריה עלו לרכבת ב"אקציה" האחרונה שחיסלה את גטו טרנוב. בלומנקרנץ-פריד הייתה כבת שמונה כשבאו חיילי הצבא האדום אל פשמישל. כעבור זמן-מה התאחדה עם סבתהּ בטרנוב, ובגיל תשע בקירוב הגיעה לבדה לארץ במסגרת עליית הנוער וחיה בבית הורי אביה בחיפה.


הילדה לאה ואמה

לו פורסם סיפורה של לאה (לילקה) בלומנקרנץ-פריד בעיתונות העברית בארץ בשנות החמישים סביר להניח שהכתבים היו מציגים אותו, כפי שהציגו סיפורים מסוגו, כסיפור שמח בעל משמעות לאומית: באותם ימים הרבו העיתונים לפרסם כתבות, שגיבורותיהן היו נערות שעברו את השואה במנותק מההורים, בדרך-כלל במנזר או בבית משפחה נוצרית, שרדו ובאו לחיות בארץ ישראל. לעתים האב או האם, שנשארו בחיים והתאחדו כאן עם הבת, לא שיערו בנפשם בימי המלחמה שהיא עודנה בחיים. כתבות אחרות סיפרו על יתומות שגילו שהן יהודיות, לפעמים במקרה, והחליטו לבוא לארץ לבדן. העיתונים הציגו את בואן כסוג של גאולה: ניצולה צעירה כזו "הוחזרה לחיק עמה", נכתב בעיתון מעריב באביב 1958 ובעיתון על המשמר בפברואר 1960, "שבה לגבולה" כלשון עיתון דבר בקיץ 1957 ו"מצאה סוף סוף את מקומה ומולדתה". "חזרתי אל עמי", צוטטה יתומה בעיתון חרות במארס 1952; אחרת אמרה בשנת 1958 לכתב הצופה: "חזרתי אל עמי ומולדתי, אני מאושרת".

חלק מהסיפורים הדגישו את הסרת הצלב והחלפתו במגן דוד: כזה היה למשל סיפורה של הצעירה אילה הראל שהוכתרה בשנת 1958 כ"מלכת הדיילות" של אל על וייצגה את ישראל בתחרויות בינלאומיות. היא עברה את השואה במנזר בפולין ואחר-כך באנגליה; אביה נרצח, אמה שרדה, מצאה את בתה - אז כבר כבת שלוש-עשרה - וגילתה לה שהיא יהודייה; בשנת 1951 הגיעה הילדה לארץ וגדלה ובגרה בקיבוץ גן-שמואל. העיתונאים התעניינו בסיפור וטענו אותו בסמליות: בעיתונים דברהבוקרהארץ וחרות לוו הכתבות בתמונתה בכובע הדיילת ובסיכת חברת התעופה הלאומית ששילבה כנפיים ומגן דוד; היא עצמה הוצגה כסמל לישראליות. היום היא חיה בניו-יורק.


סיפורה הוא דוגמא אחת לסיפורים אחרים שנודעו אז בציבור: בשנות החמישים העיתונות לא נהגה להאיר בהם פנים אחרות והם תִפקדו כסיפורים מגויסים, שהדגישו - בדרך-כלל באמצעות התייחסות ל"חזות צברית" שאימצה הניצולה - את הצלחתו של כור ההיתוך ולא את הכוויות שגרם. מפגש של הנערה עם משפחתה הממשית - אב ואם, דוד, קרוב רחוק - שהיה ביטוי למפגש עם "משפחתה" הקולקטיבית, העם היהודי שקם מאפרו, היה מפגש משמח: הנערה "שבה אל עמה", אִם בבית המשפחה הביולוגית ואם בבית המשפחה המאמצת, בדרך-כלל בקיבוץ. על הקושי נרמז רק לעתים רחוקות. בקיץ 1952 סוּפר בעיתון מעריב על אב שניסה ליצור קשר עם בתו; ההורים נפרדו ממנה עם פרוץ המלחמה, כשהייתה כבת שש, והשאירו אותה אצל הסבתא; הבת שרדה את טרזיינשטאדט ואחרי המלחמה הגיעה לארצות-הברית, אך גם כשנודע לה שהוריה בחיים, סירבה לחדש עִמם את הקשר. באביב 1958 דיווח הארץ על ניצולה שמצאה בארץ את הוריה: בשולי הידיעה נזכר, כיצד במהלך הפגישה ביקשה האם לקרוא לבתה בשמה המקורי, אך הילדה סירבה.

כמו הילדות האלה, גם לאה בלומנקרנץ-פריד, מצעירי הניצולים והניצולות החיים בינינו, דבקה בזהות שאימצה לה במנזר: לא פעם, כפי שהיא מגלה בספרהּ, רצתה להיות נזירה, כתגובות לחוויות ילדותה בין הנזירות (ולעתים ממרחק הזמן. במהלך חייה לא סיפרה על מה שעברה בשואה: "[אני] מכריחה את עצמי לבנות את עולמי שלי, לא להביט לאחור, כדי לא להפוך לנציב מלח או אבן". כפי שהיא מעידה, השתיקה בעצמה את סיפור מותם של הוריה: "'הבנתי' שהורי לא יחזרו [...] ידעתי אך לא שאלתי. כמו במחלת הסרטן, החולה יודע והמשפחה יודעת, אך כל אחד מעמיד פנים"; "הוריי לא נקברו [...] אני קברתי אותם עמוק בתוכי ובניתי סביבם חומות חזקות. הדחקתי את חתכי הפרידה, הדחקתי את קור הרצפה שנזרקתי עליה בלילות החורף, את צמרמורת הכלא בדיר החזירים, את פחד הישיבה בבור האדמה".

היא לא הרשתה לעצמה לבכות - "הדחקתי את הבכי וייבשתי את הדמעות" - ובכך אולי לפרוק משהו מן הכאב. אולי היה בכך ניסיון נוסף להתקבל לחיק הצבריות, הגברית במהותה, שדגלה באיפוק רגשי, שכן מי שדיכא את גילויי הכאב שלה, כפי שהיא מספרת בגילוי לב, היה גבר: "בכיתי הרבה אחרי נישואיי [...] הוא [הבעל] נבהל מן הבכי שלי ולא הבין אותו. בוכים בזרועותיה המנחמות של אימא, על כתפו האיתנה של אבא [...] 'אני מבקש שלא תבכי, אני לא אבא שלך, ולא רוצה להיות אבא שלך'. הבלימה הייתה מיידית. הדמעות המשיכו לזלוג פנימה עכורות יותר, כואבות יותר, מסתתרות במעמקי הנשימה". בספר היא מתארת בצורה גלויה גם את הקושי לאמץ מגן דוד. בסופו של דבר היא עשתה זאת מתוך דחף פנימי ודבקה בו: שנות נעוריה עברו עליה בבית שומר-מסורת והיא הצטרפה ל"נוער המזרחי".

הסיפור של בלומנקרנץ-פריד הוא לכאורה אנטיתזה לסיפורים על ניצולות צעירות, כפי שנודעו בארץ בשנות החמישים; בפועל, באמצעות ניסיון כן להציג סיפור חיים עשוי היטב, הוא מבטא את הרובד העמוק של סיפוריהן, שהוצגו בדרך-כלל באופן פשטני. בלומנקרנץ-פריד לא הייתה ל"צברית" למרות שהייתה לה כנראה הזדמנות להצטייר ככזאת; לבית הסב בחיפה באה חברה טובה של אמהּ, חברת קיבוץ חולדה, והציעה לה להצטרף לחברת הנוער בקיבוץ: "כשנודע לי שהקיבוץ חילוני, סירבתי", כפי שסירבה בימיה הראשונים בארץ ללמוד בבית-הספר הריאלי, שכן "התעקשתי ללמוד בבית ספר ללא בנים". היא לא הצליחה להשתחרר מהמבטא, וחזותה, נשארה "גלותית", בעיקר בגלל הסבתא שטרחה להדגיש בפניה בתקופת ההתבגרות, כי "את יתומה, חולה, מכוערת וענייה, איש לא ירצה בך".

הגוף של הילדה שיצאה מן המנזר, עיניה טרוטות, שערה דליל ומכונם, גופה רזה, לא עבר את ה"תיקון" הנדרש לפי הרעיון הארצישראלי. כמו הסיפורים על הבנות בשואה, גם הסיפור שלה איננו סיפור שמח ולא כולו הושמע: בספר היא חלקה חוויות רבות, אבל דומה שלא תמיד עד תום: שמות ילדיה בסיפור כנראה בדויים, כמו גם שמו של בעלה, שכן הם שונים מן השמות המופיעים בהקדשה לספר ולצד התצלומים בעמודים האחרונים. אולי אין זה מקרה, שסדרת התמונות בסוף הספר, תחת הכותרת "מאלבום המשפחה", כוללת רק תמונה אחת של הגיבורה עם אחד מילדיה: האחרים הם תצלומים של הילדים והנכדים; היא עצמה מופיעה בתמונות לצד אמהּ - כמו בתמונה על הכריכה - ולצד האישה שהצילה את חייה, כאשר נפגשו בארץ ובפולין כעבור שנים.

סיפורה של בלומנקרנץ-פריד, כפי שהיא עצמה כותבת, שונה מסיפוריהם של יתומות ויתומים אחרים שנשארו בחיים, הגיעו לארץ במסגרת עליית הנוער ונשלחו על-פי-רוב לחיות בקיבוצים, שבהם אמורות היו להימצא דמויות בוגרות, שיהיו תחליף לאימהות שאבדו, ומחנכות שיקנו חינוך ארצישראלי. ברוב המקרים נשלחו ילדות ניצולות שהגיעו לארץ לחברת ילדים או לחברת נוער בקיבוץ, שם ביתר קלות "נוצקו בדפוס של אומה מחודשת", כמאמרו של דוד בן-גוריון. "מילה טבעית ומשומשת כל כך כמו 'אימא' הלמה בבטני וכיווצה את נשימתי. אחי ואחיותיי לגורל חיו במוסדות או בחברות נוער בקיבוצים. הייתי היחידה ללא הורים בעיר, בבית הספר וגם בתנועת-הנוער". היא עצמה חיה בעיר, בחיפה, בבית סבתא דומיננטית ונרגנת וסבא חלש ורחום, כמהה לחום ולאהבה, שאותה מצאה פעם בחיק מפוקפק.

אמהּ, אסתר בלומנקרנץ, ליוותה ומלווה אותה כל חייה: "עד היום, ואני כבר סבתא לנכד חייל, שוטפים אותי גלי הגעגועים ואני רוצה להעלם כולי בתוך זרועותיה של אימא". התמונה שהודפסה על הכריכה היא תצלום של האם והבת, מחובקות, מעורסלות, מישירות מבט למצלמה. הכמיהה לקשר הראשוני, שבמקרה של אם-בת הוא עצום ורב, היא כצלקת שנשארה בריאותיה לאחר שחלתה בדלקת ריאות בעת שהוסתרה על-ידי הנזירות בבור סמוך למנזר מאימת הגסטפו. 

קוצר הנשימה שלה, "אסטמה - מחלה פסיכוסומטית [...] [ש]התיישבה בנוחות בגופי", הוא גם ממשי וגם מטפורי: בכל פעם שהיא נזכרת באמהּ, בכל פעם שזיכרונות ילדותה מציפים אותה, היא מתקשה לנשום. זה האוויר שחסר לה בילדותה, כשפתחה את החלון בבית הנוצרים שהסתירו אותה, אוויר שבעטיו הועברה למנזר מחשש שהשכנה תסגיר אותה: "פתחתי את החלון לרווחה. אותה סקרנות כמו בגטו, לראות מה יש מאחורי הקירות הסוגרים עליי. לראות את השמיים, להריח ולהתבשם. החלונות הכפולים נפתחו ואני הושטתי את זרועותי לצדדים ונשמתי אוויר מלוא הריאות בקריאה 'אה!' מתפעמת". הנשימה העמוקה תויגה בזיכרונה כמעט כפשע, "מעשה נורא", שממחיש, כמו אלמנטים אחרים בסיפור שלה, את אכזריות הגרמנים בתקופת השואה.

הבת לא סלחה לאם: ההאשמות הוטחו בדרכים אחרות, לעתים בשחזור אירוע שהיה או לא היה. בפתיחת הספר משמיעה המחברת את הדברים בגוף שלישי, במקום אחר היא מספרת על "זיכרון אחד מוזר מאוד", לפיו שאלה אותה אם-המנזר אם היא רוצה שאמהּ תבוא למנזר ותסתתר בו כנזירה, זיכרון שלא נותן לה מנוח אף-על-פי שהשתכנעה, שהוא כנראה פרי דמיונה. לו נשארה האם בחיים ואספה את בתה מהמנזר ההוא, כלום הייתה הבת סולחת לה? לו השאירה לה מכתב, שתקרא אותו בבגרותה ואולי תבין, האם הייתה סולחת? כמו שאלות אחרות, גם זו נשארת ללא מענה. 

בלומנקרנץ-פריד מספרת גם על שיחה קשה שניהלה עם הסבתא, אם אמהּ, זו שבאה לקחת אותה מהמנזר בתום המלחמה. "סירבתי להבין את הסבריה [...] כל הסיבות ההגיוניות לא עניינו אותי. הרגשתי נבגדת ומרומה [...] הטחתי בה את כל מרירותי". מותר להניח בזהירות רבה, שכנראה לא הייתה סולחת, כפי שעשוי להעיד סיפור אחר על אם ובת בשואה: בת זו, כפי שסיפר חיים גורי, לא סלחה לאם שהשאירה אותה בבית נוצרים, על אף שהשאירה לה מכתב מכמיר לב, שבו תיארה את הקושי להיפרד מהילדה ואת הסיבות שאילצו אותה לעשות זאת, ועל אף שחזרה לקחת אותה ובאה אתהּ לארץ.

דומה שבלומנקרנץ-פריד נשמה מעט לרווחה כשהפכה אם בעצמה: במהלך ההיריון הראשון, שממנו כמו בחופתה נעדר החיבוק של אם ובת, חשה בעוצמה רבה יותר בחסרונה של אמא שלה: "אימי הציצה אלי מאי שם, אבל היא לא הייתה. החסר שלה זעק עכשיו חזק יותר". בעצם הפיכתה לאם יכול היה להימצא משום תיקון; היא עצמה ילדה שלושה בנים ובת. אולי העלאת הסיפור על הכתב והופעתו כספר הביאו לה רווחה מסוימת, שכן מתקבל הרושם שבעצם פרסום הסיפור הזה נמצא מעין שחרור שלא נמצא לה כנראה בנסיעותיה לפולין, בעיקר בנסיעה הראשונה, "שהייתה אמורה להיות סגירת מעגל" אבל פתחה פצעים.

מתוך הצגת הילדים "ריקוד השמחה והעצב", יד לילד בית לוחמי הגטאות

סיפורה האישי של הילדה שנפרדה מהוריה ועברה את ילדותה במנזר הוא סיפור מרתק, אך החלקים המעניינים בספר הם תחושותיה ומחשבותיה של המחברת ממרחק הזמן, ואותן היא חולקת כבר בפתיחה המצמררת, שם היא כותבת בגלוי ובמפורש: "דמיינתי לעצמי שאני אחת מילדותיו של קורצ'אק, דמיינתי לעצמי שאני ילדה נפוחה וגוועת ברחובות [...] שאני קופצת אחוזת להבות מן הבניינים [...] שאני נוסעת ברכבת לפלשוב, לבלז'ץ, לאושוויץ, עם אימא, בלי אימא". 

המחשבות הפכו לחזיון תעתועים והוליכו להיפוך תפקידים, שאולי גם ביסודו רצון לתיקון: "דמיינתי שגולחתי, שלבשתי כותונת פסים, שהופרדתי מאימא, שעמדתי במפקד הבוקר, שהלכתי לגזים, שהייתי עשן, שהייתי אפר, שהייתי ענן [...] דמיינתי שאני אימא, אימא, אני לרוב אימא ואני חושבת על ילדתי לילקה שנשארה לבדה ואני אִימה, עוד מעט ואינני. אני אִימה, מנסה להסביר לה למה מסרתי אותה, למה שיקרתי לה, למה לא השארתי אותה איתי, למה לא באתי לבקר כמו שהבטחתי". האישה שהחביאה אותה זכתה באות "חסידי אומות העולם": "האשה שאני חבה לה את חיי" היא בעיניה לא רק מצילתה שלה אלא גם של ילדיה, וגם בכך קשרה את קורותיה בחייהם.

כותרת הספר באה לו כנראה מרשימה שכתב אחד מבניה, רקדן: הוא עצמו, כתב, "איש של שמחה, איש של אושר, חום ואהבה, אבל אני איש עצוב". גם אימא שלו רקדה: גם בבית הנוצרים לא איבדה את שמחת החיים, אך דומה שמאבקה אז והיום לא היה לרקוד; היה זה מאבק לנשום, תרתי משמע; אולי הכותרת "אוצרת נשימה" הייתה יכולה להתאים לו יותר.

פורסם בכתב העת זמנים גיליון 97

על הספר הילדה של דודה לולה