להיות אישה חופשייה בארצנו

בעקבות עדה פישמן מימון

"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. 

עדה פישמן מימון / מקור: אוסף ביתמונה

האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל

ומה היא אמרה על תקרת הזכוכית 

באחרונה הסתיימה הגשת המועמדויות לפרסי ישראל לשנה זו, ובימים אלה צפוי לפתוח גף פרסי ישראל במשרד החינוך בתהליך מיון המועמדויות שהוגשו והעברת החומר לוועדות השיפוט. ב-65 שנות הענקת פרס זה, שיעור הנשים מקרב הזוכים והזוכות הוא נמוך באופן משמעותי. האישה הראשונה שקיבלה פרס ישראל היתה דינה פייטלסון, לימים פרופסור לחינוך, על עבודת מחקר בנושא "גורמי הכשלון אצל ילדי כיתה א'" שביצעה במסגרת עבודתה במרכז סאלד. זה היה בשנת 1953, השנה הראשונה בה הוענק הפרס. כמו היום, גם אז היה ברור למי תודה וברכה, כבוד והוקרה: אותה שנה זכו בפרס שמונה גברים ואישה אחת. דינה פייטלסון היתה אז בת 27. 

פרופ' דינה פייטלסון 1992-1926

בחייה ובמותה לא נפרדה

75 שנה למותה של גוסטה דוידזון-דרנגר (יוסטינה)

לא ידוע מתי בדיוק חל יום השנה למותה של גיבורת השואה גוסטה דוידזון-דרנגר. כנראה בשבוע השני של חודש נובמבר בשנת 1943. לוחמת גטו זו, שכינויה היה יוסטינה, נודעה בארץ והיתה לגיבורת השואה בשל אחיזתה בנשק כחברת מחתרת בגטו קרקוב, מראשי "החלוץ הלוחם", בשל בחירתה להסגיר את עצמה לידי הגסטאפו לאחר שנודע לה שאהובהּ נתפס ובשל היומן שכתבה בזמן המאסר בכלא הנשים בקרקוב, בתמיכתן של חברותיה. חלקים מיומן זה נשמרו ופורסמו בספר בעברית, "יומנה של יוסטינה", שראה אור לראשונה כעשר שנים אחרי מותה.

גוסטה דוידזון-דרנגר / התמונות מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

היא נולדה בשנת 1917 בקרקוב, למנחם מאיר ואסתר לבית בלומנפרוכט, והיתה חברת "עקיבא", תנועת נוער ציונית (אין קשר לתנועה הדתית בני עקיבא). עם פרוץ המלחמה היתה מראשוני וראשונות "החלוץ הלוחם", ארגון מחתרת חלוצי בגטו. בסוף שנת 1940 יצאה יחד בן זוגה שמעון (שימק) דרנגר, חבר הנהגת עקיבא, לעיר ורשה, שם הקימו פלוגת הכשרה של "עקיבא". בפסח תש"א (1941) ארגנו יחד סמינר חינוכי לבני ובנות ה-17 וה-18. "היו אלה ימים אחדים של לימודים ושל הווי תנועתי", סיפרה הלה שיפר-רופאייזן, חברתם למחתרת. "אירוע זה רומם את רוחנו. הסמינר הצליח מאוד. למרות ששימק וגוסטה היו נתונים למעקב של הגסטאפו, ה לא ויתרו על עבודתם בתנועה ויותר מכולם העזו להתחזות לפולנים, לנסוע ברכבת ולהיכנס ולצאת מן הגטו". בכך, ציינה, היו לחניכים ולחניכות בתנועה כדמויות מופת.