הקשרית של יאיר שחצתה את הקווים

בעקבות לוחמת לח"י וחברת אחדות העבודה חיסיה שפירא ראובני 

קורות חייה של חיסיה שפירא ראובני כורכים קצוות פוליטיים: נערה ואישה צעירה שהייתה חברת לח"י ולימים חברת קיבוץ מהשמאל הציוני. היא הצטרפה ללח"י בראשיתו והייתה הקשרית של אברהם שטרן (יאיר). ב-1944 נעצרה בתל אביב והועמדה למשפט בפני בית דין צבאי באשמת אחזקה של אקדח אוטומטי טעון ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר, אותן ריצתה בכלא בית לחם. אחרי שחרורה המשיכה לפעול בלח"י. בשנות החמישים הצטרפה, יחד עם בן זוגה, גם הוא איש לח"י בעברו, לאחדות העבודה, מפלגת שמאל ציוני, והייתה חברת קיבוץ כברי שבגליל המערבי.     

חיסיה שפירא ראובני 2004-1922 / אתר עמותת לח"י

מה נשים אמרו על הפלות

הפסקות הריון בישראל – הצביעות נשארה*

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר.

הבחירה כמה ילדים ללדת ומתי ללדת אותם היא של האשה היולדת ושלה בלבד, קבעה לבארי, מספר הילדים הרצוי למשפחה הוא בהתאם לכוח הסבל של האשה בבית, והיא זו שתקבע את מידתו. אשה שיולדת בניגוד לרצונה, "מאמללת לפחות שני אנשים: את האם ואת הילד עצמו". היא פרסמה את הדברים בתום העשור הראשון לישראל, מדינה קטנה עם גבולות ארוכים, פחות מדור אחד אחרי השואה, הרבה לפני שרעשה ארצות הברית לנוכח פסק הדין בפרשת "רו נגד וייד". קריאה זו בתקשורת היתה יוצאת דופן, ודאי במדור שלמראית עין עניינו בישול וניקיון, גידול ילדים וטיפול בבעל. עיסוק בהריונות ולידות היה שמור למדורי הבריאות, ושם הזהירו מפני הפלות יזומות, בעיקר בהיריון ראשון. 

האישה שחטפה אקדח וירתה בגרמני על סיפו של תא הגז

מי הייתה הגיבורה שהייתה  

בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת.

הכניסה למחנה אושוויץ (צולם אחרי המלחמה) / ארכיון בית לוחמי הגטאות

אם נחכה עד שיהיה הכול מוכן, לא יהיו לנו בתי ספר לעולם

מי זוכרת את החלוצה רוזה יפה  

ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון "הארץ" לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". כותרת המאמר שלו הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

רוזה יפה 1914-1866