למה לא צריך לכעוס על קרן מרציאנו

ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה של מעמד המורָה 

המורות כעסו על קרן מרציאנו, ובצדק. אמירות כמו שלה, לפיהן מורות צריכות לעבוד מתוך תחושת שליחות ציבורית ולא לדבר על כסף, הן מקוממות. אבל ההיסטוריה של מעמד האישה במקצוע ההוראה במדינת ישראל מלמדת שלא אליה צריך להפנות את הזעם. שורשיו של הזלזול הזה עמוקים מאוד. תחילתם בשנים הראשונות למדינה. 

מורה בכיתה א' בקריית מלאכי / משה פרידן לע"מ

רוצה הייתי להגיע למשהו גדול מאוד

בעקבות ברכה פולד ואימהּ    

ברכה פולד, צעירה לוחמת בימי המדינה שבדרך, שבמותה היתה לאחד מסמלי המאבק בבריטים, נהרגה בתל אביב בלילה הרשום בספרי ההיסטוריה של היישוב בתור "ליל ויינגייט". בהלוויה השתתפו אלפים. השבוע, ביום התאריך העברי לנפילתה, כ"ג באדר, תתקיים לה אזכרה. על אף ההגבלות לנוכח התפשטות הקורונה, האזכרה עתידה להתקיים כמתוכנן. אפשר לראות בזה גם ביטוי לנחישות ולנחרצות שעמדו ביסוד אישיותה של ברכה פולד, כפי שהעידה עליה אימה, לוטה.

ברכה פולד / אתר בית הפלמ"ח

מה אמרו על האישה הראשונה שזכתה בעיטור המופת

הרמטכ"ל משה דיין הסתכל עליה ואמר: זה הכול? 

אסתר ארדיטי, חובשת ואחות, מורת דרך ומדריכת טיולים, היתה האישה הראשונה בתולדות צה"ל שעוטרה בעיטור המופת. בליל גשם בנובמבר 1954, היתה היחידה מקרב כוחות ההצלה בבסיס חיל האוויר בחצור שפרצה למטוס קרב בוער במטרה להציל את חייהם של הטייס והנווט שנלכדו בתוכו. בסיפור החילוץ חוזר ומודגש המראה החיצוני שלה: צעירה וקטנה, צנומה ונמוכת קומה, לבושה שמלה מוכתמת ורגליה יחפות. אף שהיתה חיילת סדירה בצה"ל, חזרה והוצגה בתור נערה. כל זה העצים את אומץ הלב והתושייה, הנחישות וקור הרוח שגילתה, שהועמדו כתמונת ראי להיותה אישה, ממנה מצופה, ובכן, ההפך.

אסתר ארדיטי, 1955 / אוצרות ארכיון צה"ל

השגרירה של דור ההשמדה

האישה שאספה דמעות*

תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון. עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך.

מרים נוביץ 1990-1908