26 במרץ 2020

למה לא צריך לכעוס על קרן מרציאנו

ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה של מעמד המורָה 


המורות כעסו על קרן מרציאנו, ובצדק. אמירות כמו שלה, לפיהן מורות צריכות לעבוד מתוך תחושת שליחות ציבורית ולא לדבר על כסף, הן מקוממות. אבל ההיסטוריה של מעמד האישה במקצוע ההוראה במדינת ישראל מלמדת שלא אליה צריך להפנות את הזעם. שורשיו של הזלזול הזה עמוקים מאוד. תחילתם בשנים הראשונות למדינה. 

מורה בכיתה א' בקריית מלאכי / משה פרידן לע"מ


17 במרץ 2020

רוצה הייתי להגיע למשהו גדול מאוד

בעקבות ברכה פולד ואימהּ    


ברכה פולד, צעירה לוחמת בימי המדינה שבדרך, שבמותה היתה לאחד מסמלי המאבק בבריטים, נהרגה בתל אביב בלילה הרשום בספרי ההיסטוריה של היישוב בתור "ליל ויינגייט". בהלוויה השתתפו אלפים. השבוע, ביום התאריך העברי לנפילתה, כ"ג באדר, תתקיים לה אזכרה. על אף ההגבלות לנוכח התפשטות הקורונה, האזכרה עתידה להתקיים כמתוכנן. אפשר לראות בזה גם ביטוי לנחישות ולנחרצות שעמדו ביסוד אישיותה של ברכה פולד, כפי שהעידה עליה אימה, לוטה.

ברכה פולד / אתר בית הפלמ"ח


25 בפברואר 2020

מה אמרו על האישה הראשונה שזכתה בעיטור המופת

הרמטכ"ל משה דיין הסתכל עליה ואמר: זה הכול? 


אסתר ארדיטי, חובשת ואחות, מורת דרך ומדריכת טיולים, היתה האישה הראשונה בתולדות צה"ל שעוטרה בעיטור המופת. בליל גשם בנובמבר 1954, היתה היחידה מקרב כוחות ההצלה בבסיס חיל האוויר בחצור שפרצה למטוס קרב בוער במטרה להציל את חייהם של הטייס והנווט שנלכדו בתוכו. בסיפור החילוץ חוזר ומודגש המראה החיצוני שלה: צעירה וקטנה, צנומה ונמוכת קומה, לבושה שמלה מוכתמת ורגליה יחפות. אף שהיתה חיילת סדירה בצה"ל, חזרה והוצגה בתור נערה. כל זה העצים את אומץ הלב והתושייה, הנחישות וקור הרוח שגילתה, שהועמדו כתמונת ראי להיותה אישה, ממנה מצופה, ובכן, ההפך.

אסתר ארדיטי, 1955 / אוצרות ארכיון צה"ל


28 בינואר 2020

השגרירה של דור ההשמדה

האישה שאספה דמעות*


תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון. עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך.

מרים נוביץ 1990-1908