זה לא רק נאווה בוקר*
כל עוד אין בכנסת סיעה שמייצגת באופן רשמי נשים באשר הן, אין טעם
לשגות באשליות ולצפות שח"כיות יעמידו ענייני נשים לפני האינטרסים של מפלגתן.
ודאי לא כשהקואליציה נשענת על רוב דחוק. זה גם אחד המקורות להתנהגות המבישה של
ח"כ נאוה בוקר מהליכוד בנושא אות ההוקרה, שהוענק לאייל גולן מטעם השדולה לקידום
הזמר העברי בכנסת, שבראשה היא עומדת. ההתבטאויות
של בוקר מלמדות שגם היא יודעת שהדרך לשמור על הכיסא שלה עוברת בתמיכה של חברי
המפלגה, לא של ציבור הנשים. ולא רק זה: היא גם אומרת זאת בפה מלא. ולכן, יש טעם
להחליף את הציפייה בהשלמה עם המציאות: חברות כנסת הן חברות מפלגה, ורק אחרי כן, אם
בכלל, הן חברות של נשים.
 |
| חברות הכנסת בבה אידלסון ועדה פישמן מימון, 1952 / צילום: האנס פין |
הציפייה
הנכזבת הזו היתה גם בין הסיבות לחצי הזעם והאכזבה שהופנו כלפי הח"כיות שהצביעו
נגד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים. העיתונאית אושרת קוטלר אמרה שזהו
"אות קלון לשרות ולחברות הכנסת", וכינתה אותן "סמל הבושה"
("המגזין", ערוץ עשר). דברים דומים אמרה השחקנית גילה אלמגור בריאיון
ביום שביתת הנשים (ב"כאן" רשת ב'). אף שקוטלר ואלמגור צודקות, ההיסטוריה
מלמדת שאילו הצביעו ח"כיות מהקואליציה בעד, לא כל שכן כולן, זה היה מפתיע
ביותר.
